התפתחות אישית, רפואה הוליסטית
החיים כדרך - הדרך לחיים!
דרך למודעות עצמית
מדורי האתר
החלפת גגות רעפים, פינוי אסבסט שירותי טקסט ותסריטאות קלאב הוטל אילת עוצמת הרכות מים חיים
   תלמיד דף הבית   »   דרכו של תלמיד   »   חניכות לאמת

חניכות לאמת

מאת רותי מנדיל-חלבי
בתי בת ה-4.5, עומדת באמצע הסלון, מצביעה על תמונה שלה עם שיער קצר ומבקשת תספורת. אני, זוג מספריים בידי, מתקשה לגזור את תלתלי הילדות, שלא יחזרו עוד בצורתם הנוכחית, והלב נחצה לשניים- ה"אמא" שבי, שמתקשה לחתוך, וה"מחנכת" שבי, שיודעת שהרגש כעת אינו רלוונטי, הילדה מבקשת גדילה, עצמאות, התבגרות, ובמילותיה שלה: "אני מחליטה על עצמי!".
וכך, מעשה של יומיום הופך לטקס קטן, סמלי.
בתרבויות העתיקות ידעו לציין מעברים משמעותיים בחיים ע"י טקס, כשהמעבר המשמעותי מכולם היה המעבר של הנער מילדות לבגרות. זהו רגע בו המתבגר הובל לתוך חוויה של סוף אמיתי, מפגש עם גבולותיו, עם הפחד הגדול ביותר, החושך העמוק ביותר בתוכו, כדי שם, למצוא את הכוח הפנימי, האומץ והיכולת הלא-מוכרת לחצות את הגבול.

המעבר סימל ממש "מוות" לחלקים ילדותיים בו, ו"לידה" של ממש לחלקים הבוגרים שבו. נכון, גם היום אנחנו יכולים לפגוש במסורות השונות את הטקס הזה בלבוש משתנה: מטקס הבר מצווה ביהדות, לטקסי האש בתנועת הנוער, וסיום קורס בצבא. אך האם אנו יודעים "להשתמש" ברגעים הללו, כפי שהשתמש בהם חכם-השבט, או הכהן, או מרלין הקוסם בחינוכו של המלך ארתור?

האם אנו יודעים להיעזר בזמן המעבר לצורך "האצה" של תהליך ההתפתחות של המתבגר, החניך? האם החוויה תיזכר כרגע משמעותי בחייו, כזה שלפניו ואחריו הדברים אינם אותו דבר? נראה שלצורך כך, נדרש יותר מרק רגע אחד, מעשה אחד או טקס אחד, לכך נדרשים חיים שלמים שמכוונים לתהליך של חינוך להתפתחות פנימית, או כפי שנהוג היה לכנות זאת במסורות העתיקות, תהליך של "חניכות לאמת".

מהי אותה "אמת", אם כן, אותה חיפשו ולאורה חינכו תרבויות עתיקות, כמו אותם שבטים אינדיאנים, כמו מתקדשי מצרים העתיקה, כמו תלמידיו של פיתגורס בבית הספר למסתורין?

ובכן, התפיסה שניתן למצוא בכל אחת מהתרבויות הללו, וכן ברגעים שונים בהיסטוריה, במקומות שונים בעולם, מתייחסת אל אמת נסתרת מהעין, שהיא מהות החיים, ויש לה קשר לתפקידו של האדם מאז ומתמיד.

האמת הזו מספרת על חוקי הטבע, על רצונו של הטבע בתהליך של התפתחות ואבולוציה, ועל תפקידו של האדם לבטא דבר אחד: להיות "כלי" עבור הטבע על ידי שיחיה חיים שבמרכזם עומד תהליך של התפתחות ההכרה. זה ה"מסע" בו עסקו כל החכמים מאז ומעולם, ומלבדו הכל "קליפות" של צורות מתחלפות שחשיבותן משנית.

עד כמה שניתן לדבר על תהליך של התפתחות ההכרה, היכולת לעסוק בכך באופן אינטלקטואלי, תהיה תמיד מוגבלת, היות שעצם ההתפתחות איננה תוצאה של הבנה אינטלקטואלית אלא זהו תהליך של חינוך עצמי וחוויה אישית. מדובר על דרך שבה האדם מזהה את ציר חייו כתהליך מתמיד של למידה, התפתחות וגדילה, ומעצם כך הוא מזהה קשר בין הדברים שנקרים על דרכו.

מאום אינו שרירותי. קיימת אחדות בלתי נראית בין החוויות השונות, מעשיו, פעולותיו, מחשבותיו ורגשותיו. על מנת לעבור ממצב של ריבוי למצב זה של אחדות, כלומר, ממצב בו חייו של האדם הם רק אוסף דברים חיצוניים, למצב בו חייו הם תמיד דבר אחד: תלמידות, או "חניכות" לאותה אמת, נדרש תהליך של חינוך.

זהו חינוך שונה מאוד מזה שאנו פוגשים היום במערכות החינוך המוכרות. זהו חינוך שבו יש משמעות עצומה לקשר שבין ה"תלמיד" ל"מורה", והמורה לא מעביר רק ידע, אלא הוא מורה של חיים. הוא מורה משום שהוא חווה את מה שהוא מלמד, הוא מורה משום שהוא בעל ניסיון.

הוא לא מלמד את מה שהוא בוחר ללמד, הוא רק מעביר הלאה את מה שהוא קיבל מהמורה שלו. הוא המשך של שרשרת ארוכה של מורים ותלמידים שצעדו באותה הדרך, לאורך ההיסטוריה האנושית. המורה תמיד יכוון לדבר אחד- ל"חינוך עצמי" של התלמיד, כלומר להביאו למקום בו יתעוררו בתוכו הכוחות של עצמו, האומץ, החכמה והידיעה הפנימית, עד שלא יזדקק לו- למורה, ויוכל גם הוא להמשיך ולהעביר את החכמה אל תלמידים נוספים.

התהליך
בחברות המסורתיות העתיקות, החיים נוהלו על פי קצב מסוים, עם שלבים מסודרים וקבועים, שנקבעו בהתאמה לשלבים שאותם חווה האדם במהלך חייו, ובהתאמה למחזורים של הטבע. בדיוק כפי שכל צמח שחי בסביבה טבעית ופוריה, צומח ונובל בהתאמה לעונות השנה ולמחזורי הטבע, כך השבט/החברה כוונה לתת את הקרקע הפוריה, את החינוך המותאם לחוקי הטבע ולאדם עצמו, על מנת לאפשר לו להגשים את הפוטנציאל האנושי החבוי בו, כלומר, להובילו לדרך של תלמידות.

נכון אמנם שכל אדם יחווה את התהליך באופן פרטי מאוד ומיוחד לו, אבל הציר, העקרונות, הכלים, הם אותם כלים אוניברסאליים ונצחיים.
בחברה מסורתית התקיימו שלושה סוגים של חניכות: חניכות שבטית, חניכות מסטית וחניכות מאגית.
גם היום, כשאנו נמצאים בדרך של התפתחות ההכרה, פועלים עלינו שלושת השלבים הללו, אלא שהיום החברה והקהילה כבר לא ממלאות את תפקיד ההכוונה באופן המסורתי.

החניכות השבטית
מתבססת על התפתחות כרונולוגית, בהתאם לגילו של האדם. תפקידה לעזור לאדם לעבור משלב גילאי אחד למשנהו בתוך החברה. במשך חיי האדם יש שלוש תקופות גיל בסיסיות, בהן תפקידיו שונים :
הילד - תפקידו לקבל. הילד בשנותיו הראשונות צריך רק לקבל, ובהדרגה יקבל אחריות בתוך החברה.
המבוגר - צריך לפעול על פי מה שקיבל ולהוסיף על כך את ניסיונותיו האישיים. לבנות ולבטא עצמו על ידי שיהפוך את הידע שרכש לניסיון.
הזקן- תפקידו לתת, להעביר הלאה. רק לו ישנה הפרספקטיבה הנכונה על החיים בזכות הניסיון ויכולת המבט לאחור על החיים. הוא "חכם השבט", הוא זה שיעביר את החכמה בעזרת המיתוסים, הסיפורים שמצפינים בתוכם את החכמה.

זוהי ההתפתחות הטבעית בחברה - הדור הראשון מעביר לשלישי, השני לרביעי וכך הלאה. במבנה השרשרת הזו אין אדם, שהוא מחוץ לחברה.
כיום, בעיקר בחברה המערבית אבל לא רק, כשהקריטריון הוא עד כמה הפרט פרודוקטיבי, לזקן אין שום תפקיד בחברה, דוחקים אותו הצידה, אל מחוץ לחברה.

המבוגר, בגלל היותו שקוע בעשייה, נמצא בתוך הסובייקטיביות. משום כך, מה שהוא יעביר תהיה בו שחיקה. אין לו את הזמן הנחוץ להבשיל, לכן אין לו את הפרספקטיבה הדרושה על החיים, ומה שהוא יכול לתת טובל בתוך הסובייקטיביות שלו.

אדם יהיה מאושר באם מצא את מקומו בתוך החברה, את הדבר שמאפשר לו לחיות במתח הנכון, להוסיף את התוספת האישית שלו למרקם הכללי. הוא יהיה מאושר אם אין עליו יותר מידיי עול, אבל גם לא מעט מידיי נתינה.
לשלב זה אמור להגיע החניך בחניכות השבטית, כאן מסתיימת בניית הכלי, מכאן הוא נקרא לחניכויות הבאות.

החניכות המיסטית
זוהי חניכות פסיבית, האדם בשל לקליטה, אך הוא לא "עושה משהו מיוחד" כדי להתפתח. קשורה למיסטיקה, מטרתה להעיר את האדם ולאפשר לו להיווכח באופן ברור בקיומו של העולם הרוחני, דבר זה נעשה על ידי "הארה" רגעית שבה האדם מתעלה, רואה משהו או מרגיש משהו, וחוזר בחזרה לראייתו הרגילה. היא יוצרת את הקשר בין העולם הרוחני לעולם הקונקרטי.

האדם נפתח לתפיסת עולם רחבה יותר מזו הרגילה, הוא קולט משהו מהחוקיות של הטבע, "רואה" לרגע קט את ה"אמת" באופן חלקי אך חד משמעי. שלב זה מקנה את הידיעה אך אינו מקנה עצמאות. האדם נמצא בחלל ובזמן הנכונים במצב של קליטה, הוא "עולה" לראיה רחבה, אך "נופל" שוב בחזרה למקום בו הוא נמצא בסולם ההכרתי.

בדיוק לשם כך נועד הטקס בתרבויות אותן הזכרנו. ה"מורה", החכם, המחנך, יוצר עבור החניך את החלל והזמן המסודרים באופן מכוון, עם הצליל, הריח, והאווירה המתאימה, בכדי שיהוו "צינור" לחוקי הטבע להתבטא לרגע באופן מזוכך, ויאפשרו לחניך לחוותם.

החניכות המיסטית מעלה את החניך בשעת הטקס, אך לאחר זמן הדברים נשחקים, נשכחים, לכן הטקסים חוזרים על עצמם במחזוריות קבועה כל שנה. זו הייתה המטרה של טקסי הדת והחג, שאפשרו לאנשים בחברות המסורתיות לעבור את החניכות המיסטית בשעת החג, במידה והיו מוכנים לכך.

החניכות המאגית
חניכות אקטיבית ודורשת מאמץ. זהו תהליך של שינוי פנימי, אלכימיה.
מעלה את האדם מדרגה אחרי מדרגה, זוהי הדרך של הטיפוס, זהו השלב שמקנה לנו עצמאות.

אנו צועדים בתוך החיים עם הידיעה שרכשנו בחניכות המיסטית. ללא החניכות המיסטית רואים רק את הקושי. אך אם המטרה ברורה, אם יש לאדם את השכנוע הפנימי שהמיסטיקה קיימת, והוא יתחיל את הדרך של העלייה, חייו יקבלו משמעות חדשה. כעת, כל שלב שאנחנו מגיעים אליו הוא שלנו, זוהי הדרך היחידה לעצמאות רוחנית.

בחניכות המאגית מדובר על שליטה עצמית, חינוך עצמי, היא עליה שלב אחר שלב, לא מיידית, אך בלתי הפיכה. מפני שהיא בלתי הפיכה, מטרתה להביא את האדם באופן לא זמני, למה שהגיע אליו זמנית בחניכות המיסטית. כל מדרגה שעולים בה, אינה אובדת, מה שהאדם השיג שייך לו. הוא עצמו בנה את המדרגות שלו. חניכות זו דורשת מהאדם לתת, לטפס בעצמו במעלה הציר האנכי, ולא לחכות להארה הרגעית.

כל שלב חדש, שמגיעים אליו, הוא התקדמות נוספת בדרך לעצמאות, עבור זה ש"צועד בדרך"- החיים עצמם הם התהליך, הם כל כולם חניכות מאגית.
החניכות המיסטית צריכה להוות גשר ושתיהן יחד – המיסטית והמאגית צריכות לעבוד במקביל. זוהי הדרך להתפתחות הרוחנית.

כשאנו מחפשים דוגמאות בהיסטוריה לחברות שמימשו תהליך של חניכות לאמת, אנו מוצאים שתמיד, בכל תקופה כמעט, היה המשך לשרשרת המורים-תלמידים, שהעבירו את החכמה מאחד לשני. ממצרים העתיקה, אל יוון של פיתגורס, הבודהיזם הטיבטי ועוד, וגם בתקופות חשוכות יותר בהיסטוריה- תמיד היו את אלה שהמשיכו לשמור על סודותיה של החכמה העתיקה.

מדוע נשמר תמיד תהליך החניכות בסוד? מדוע אין עקרונות וכלים שכתובים באופן שניתן לחקותם ולממשם בכל רגע, עבור כל אחד שרוצה?
כנראה שככל שנרבה במילים כך נמעיט להבין במה באמת מדובר, מהו באמת המסתורין, מהי החניכות ומה חווה האדם שעבר תהליך שכזה. המילים לפעמים, הן רק מכשול, מגבלה, הטעיה, ובהמשך יכולות להוות מקור לשחיקה, לכשיפלו על אוזניים לא נכונות. תהליך כזה של חינוך וחניכות, דורש התמסרות לדרך עצמה, ולמורה הנכון שמבטא את הדרך עצמה.
איך נדע שאנו מוכנים? כיצד נזהה את המורה?
ובכן, בעניין זה נאמר רק : "כשהתלמיד מוכן, המורה מגיע".

פברואר 2006

הכותבת, רותי מנדיל-חלבי - תלמידה ומורה ב "אקרופוליס החדשה" – ביה"ס לפילוסופיה מעשית.
ruti@acropolis.org

לראש הדף
   תלמידים ומורים דף הבית   »   דרכו של תלמיד   »   חניכות לאמת

דרכו של תלמיד

Russian

Facebook
derech.net@gmail.com       08-8596831     
בנייה וקידום האתר    BinyaNet SEO - קידום אתרים באינטרנט     כל הזכויות שמורות
Valid HTML 4.01 Transitional