התפתחות אישית, רפואה הוליסטית
החיים כדרך - הדרך לחיים!
דרך למודעות עצמית
מדורי האתר
החלפת גגות רעפים, פינוי אסבסט שירותי טקסט ותסריטאות קלאב הוטל אילת עוצמת הרכות מים חיים
   טאי-צ'י דף הבית   »   טאי-צ'י צ'ואן   »   אמנויות לחימה - מאמרים   »   אלדן פרידמן - האלכימיה של האימון 1

האלכימיה של האימון - פרק 1

מאת אלדן פרידמן
אלכימיה: מדעני ימי הביניים נקראו אלכימאים. מטרת האלכימאים הייתה להפוך מתכת פשוטה לזהב, ע"י עירוב של מתכת פשוטה עם חומר מיתולוגי בשם :"אבן החכמים."

מהו אימון?
ללא קשר לסוג הפעילות והדרך אשר בה אנו נוקטים, על מנת להוציא לפועל את תחושותינו ,מחשבותינו, ורצונותינו, המכנה המשותף לכול הדרכים הוא אחד :יצירה ושינוי תמידיים.

האדם בתור יצור חושב, אינו מסוגל שלא ליצור ולייצר ,בכול רגע ורגע כאשר מחשבתנו ממוקדת על נושא מסוים ,אנו יוצרים מציאות חדשה ,העשויה קורי מחשבה עדינים, וכאשר מחשבות אלו הופכות יציבות וממוקדות יותר, המציאות, אשר עד כה שכנה במוחנו יוצאת לאור ומגשימה את עצמה, במילים אחרות הופכת את עצמה גשמית/חומרית.

כול בניין שנבנה וכול יצירת מוסיקה שנוגנה אי פעם ,נבנו קודם לכן כרעיון בראשו של ארכיטקט או מלחין מסוים.

על מנת להמחיש את רעיון כתבה זו ,ניקח כדוגמא את העוסקים באומנויות לחימה כדרך לשינוי ויצירה, עם דגש על השינויים הנפשיים ,העתידים והיכולים לקרות לכול אחד אשר השינוי הוא כגחלת בוערת בלבו, אשר מסרבת להיכבות בכל דרך חיצונית.

אימון פירושו חזרה אינסופית על אותה התנועה/ות מאות ואלפי פעמים. מדוע צריך להתאמן כל כך הרבה פעמים על אותו הדבר? ויותר מכך נשאלת השאלה, מדוע שיטה זו עובדת ,האין דרך יותר קלה וטבעית יותר לעבור את התהליך הזה?

בכול דבר בטבע ישנה חזרה אינסופית על מחזורי חיים שלמים ,יצירה מחודשת בכול מחזור ומחזור הנהר זורם ואין שתי טיפות מים זהות בנהר, פתית שלג אחד אינו דומה לשני ,ומיליארדים של פתיתים מכסים את חלקי העולם מידי שנה ללא הרף.
תוך יצירה מונוטונית של אותו הדבר ,ישנם שינויים תמידיים בתוך אותה המסגרת הנקראת שלג ,נהר, עלים ,חיות ואנשים.
אולם אותה מסגרת איננה משפיעה ומושפעת רק על עצמה ומעצמה ,כי אם משפיעה על כל המסגרות בצורה ישירה או עקיפה. הנהר בזמנו מתאדה והופך לגשם, הגשם משפיע על האקלים, הצמחים ,החיות אנשים והסביבה.

כך אותם מיליוני שינויים קטנים וייחודים משפיעים על הכול .
האומנות זהה לאותה השפעה כוללת. האדם עצמו משתנה ממנה ,ומשפיע בתורו על האנשים והסביבה ובכך יוצר ותורם שינוי לאיכות חייו.
חזרה מונוטונית על אותן תנועות ,פותחת אפשרות להביט לעומק על רבדים שונים ואחרים מאלו של תמול-שלשום, ובכך התנועה מקבלת דגש שונה ואיכות שונה בכול פעם.
נפש האדם מעוניינת לברוא את עצמה בכול פעם מחדש על ידי משהוא חיצוני ,אשר ישקף את תחושותיה והזדהותה עם העולם החומרי החיצוני –זה הנראה אל העין.
כול אימון הוא כהסרת קליפה דקה מבצל. חכמתו של המורה ,מסתכמת בהבאת התלמיד להסרת הקליפה בעצמו מעצמו. הקושי הוא להבדיל בין הקליפות הפרטניות של כל אישיות ואישיות.

ישנם מורים בודדים ונדירים ,אשר ע"י פעולה קיצונית יכולים לעיתים לבקע את הקליפות ,על מנת להגיע לשורש הבעיה ,ע"י כך הם גורמים לתגובת שרשרת אשר משחררת את התלמיד מדברים שלא היה לו את האומץ לראות ,או להסיר בעצמו. פעולה זו מסוכנת מפני שהיא לעולם מגיעה בזמן הכי פחות צפוי ,וגורמת כאב נפשי רב ,עקב מההתנגדות המיידית שמפעיל התלמיד כנגד המורה.

למרות שהתנגדות זו מיותרת ,היא הכרחית. על מנת לשמור על ההכרה, התודעה והשפיות המוחזקות ומתוחזקות ע"י חומות של חשיבה רציונאלית – הגיונית. מטרתו של המורה הנ"ל היא לבקע את חומות ההיגיון ולצעוד על המשעול הדק ,אשר עומד בין עזרה לתלמיד לבין ,ערעור והרס של מערכות אמונה קודמות ,אשר עלולות עקב שינוי פתאומי שכזה ,למוטט אותו נפשית לחלוטין.

במקרה הזה ,המורה פותח גשר אשר עלול היה להיפתח ע"י אימון רק אחרי שנים רבות. אליה וקוץ בה נאמר.

כך שלסיכום ,האימון תפקידו הסרת שכבות ע"י שחרור של התת-מודע ,אט ,אט והבאת האדם למצב של אמונה ביכולתו ע"י כך שהתלמיד יכול לזמן את הכישורים שאותם רכש ,וביטחונו העצמי גדל להאמין ביכולתו.
כלומר התלמיד למד להאמין ביכולתו לאחר שהשקיע מספיק זמן באומנותו.

כאשר לנפש נמאס
כאשר אמרנו ,הנפש מחפשת ליצור את עצמה שוב ושוב בצורות שונות של חוויה, כאשר הנפש מרגישה כי סוג חוויה מסוים מוצה ,היא עוברת הלאה. לעיתים די קרובות ,אנשים מוצאים את עצמם באמצע החיים ,בגילאים שונים, ובצמתים שונים מחפשים אחר השלב הבא.

כאשר הנפש מגיעה לשלב שבו האומנות איננה משקפת יותר את הרצון הפנימי ,נוצר בדרך כלל תסכול. התמונה הפנימית והתמונה החיצונית אינן זהות. הגוף אינו מקשיב ואינו מגשים את רצון הנפש. בשלב זה ,התלמיד המתחיל יכול להתייאש מהאומנות ולהרגיש "כי זה לא בשבילו" .בשלב מתקדם ,הוא יקבל בברכה את מעצור זה ,מפני שהוא ידע שזהו סימן ואיתות לעייפות החומר ,והנפש מתקדמת לכיוון שינוי וקפיצה בתפיסת המציאות שלה.

בכול פעם שהנפש תרגיש כי אותה מטרה שהיא הציבה לעצמה איננה עומדת בקנה אחד עם הרצון הפנימי ,התסכול ילך ויגבר אולם כול זאת יישאר דבר אחד אשר יצביע כי האדם נמצא על דרך המלך של עצמו: תחושת כמיהה בלתי נסבלת לביצוע מושלם ואסתטי ככול שאפשר.

החזרה והאימון הנשנים נותנים לתלמיד אפשרות לראות מקרוב ,האם תמונת הנפש הולכת ומגשימה את עצמה או האם היא הולכת ומתרחקת ממקור היצירה.
כאשר שלב זה לא מגיע ,או מתעכב, רובנו נכנסים לסחרור של עודף פעילות היסטרית ,על מנת למלא את החסר ,או לחילופין ,לחוסר פעילות ואדישות לחיים. כאשר אנו עוסקים באומנות לחימה מסוימת ויום אחד מרגישים "שזה לא זה", ניתן לפנות למס' גישות שיקלו על התחושה.

1. דבר ראשון לבדוק האם אנו משקיעים מספיק זמן אימון באמנות, פרות מוצלחים ניתן לקטוף רק לאחר שהבשילו, על כן רצוי לראות האם אנו משקיעים בזרעי האומנות שזרענו.
2. יש לבדוק האם המורה אצלו אנו למדים מתאים אישית לאישיותנו, האם טרחנו בכלל להבין את אשר המורה מנסה להעביר?, האם יש חיבור בין הנאמר והנעשה בכתה אלינו?
3. במידה והשקענו זמן נרחב אצל אותו מורה ובשיטה, יש לבדוק האם השיטה מייצגת את מה שאנו רוצים להביע .במידה ולא, אולי יש צורך להחליף שיטה.
4. במידה וכל הנאמר למעלה נבדק ועדיין יש תחושת ריקנות וחוסר סיפוק ,כדאי לחכות זמן מה עד יעבור זעם. לאחר שהרגשות נרגעים ,כדאי להמשיך להתאמן ,ולנסות לשחרר את עצמנו מכל ציפיות מעצמנו. מניסיוני הקצר ,הציפיות הן שמעכבות את ההתקדמות מסיבה פשוטה: הנפש יודעת איזו תמונה היא מעוניינת ליצור ,והציפיות הן פרי תוצר של ראיה פנימית של מה שאני רוצה ומעוניין שיתרחש. אולם לא פעם המציאות עולה כל דמיון ,כפי שנאמר, ותוצר האימון ללא ציפיות, עולה על כל הציפיות. כפי שאמרתי לפני כן, אין לדעת את עומק ורוחק השינוי הפתאומי החל מהאימון.

התגובות הבלתי צפויות של האימון
יש ואנו מתחילים להתאמן מסיבה אחת ,ובמשך הזמן, סיבה זו משתנה שוב ושוב ,עד שכמעט קשה לזכור מה הרגשנו שהתחלנו את התהליך המוזר והארוך הזה.
מידי פעם ,כשמגיע אלי תלמיד חדש ,מתעוררות שתי תחושות מנוגדות: האחת ,היא של קנאה קטנה ,מפני שאני מכיר ויודע את יופי המסלול שהוא עתיד לעבור על קרקע בתולית משלו, ואני אהיה זה אשר תהיה לו את הזכות ,להעביר אותו את הגילויים החדשים והיפים שאומנות זו יכולה להציע לו.

השניה, היא של עייפות וחוסר אמון בתלמיד. האם באמת מתכוון התלמיד לנסות לעבור את האימונים המייגעים הללו יום אחר יום. כמעט שאני מתפתה לשאול אותו :אבל למה?, בשביל מה?, אני מנסה להזכיר לעצמי שיכול להיות שבין כל אותם אלו שעוברים בכתתי, מסתתרים אחד או שניים שיש להם את אותה גחלת מטורפת שדוחפת אותם יום אחר יום ,להתאמן במשהו לא ברור ,בשביל מטרה אשר הולכת ומשתנה בכל פעם.

בכל זאת ישנו מקום אחד כמוס מהעין ,הן של התלמיד והן של המורה ,מקום הפריצה, מקום הקפיצה הקוונטית של הנפש.

אותו רגע שבו אחרי תהליך ממושך שבו הנפש דורכת באותו מקום שוב ושוב ,הוא כמו קפיצת חלל באחד מסרטי המדע הבדיוני, אתה יודע איך והיכן אתה מתחיל ,אולם אין סיכוי לדעת לאן וכמה רחוק תיקח אותה הקפיצה. לא המורה ולא התלמיד ,יכולים לנחש אותה. התגובה לאותו שינוי יכולה להיות דרסטית או מתונה ,אך תמיד יהיה שינוי.

השינוי יכול אפילו להתבטא בהבנה שהלימוד אצל אותו מורה הסתיים, או שהתפקיד של האומנויות לחימה הסתיים בחייו, גם זוהי הבנה.
לחילופין ,התלמיד יכול להתמלא בהערכה מחודשת לעומק האומנות, ולהתברך בראיה מחודשת של אותו הדבר בפרספקטיבה שונה.

הלימוד שבחוסר האימון
מכותרת זו ניתן להבין לא נכונה ,כי יש בכוונתי לנתב לכיוון של בטלה וחוסר אימון. אולם אין זו כלל כוונתי. כל אימון לסוגיו הרבים ,הוא סוג של פעילות יאנג. כלומר פעילות דינאמית –עשייה. כן, הכוונה היא גם לאימון מדיטטיבי של חוסר עשייה בעשייה.

בכול אימון אנו חייבים להשקיע התכוננות ,אנרגיה ,זמן ומחשבה. לעיתים קרובות ניתן למצוא התקדמות ופריצת דרך ,גם כשלא מתאמנים ונמצאים בחופשת סקי. האלכימיה עובדת ומחלחלת גם כאשר לא נגשים ומתכוננים אליה ישירות.

לחיים יש דרך משל עצמם לקדם את עצמם. אימון טוב ,עם כל הכבוד לו ,עדיין מלאכותי הוא.
האימון הנו משהוא אשר אדם צריך לדחוף את עצמו, ולפנות זמן בשבילו בחייו, בין אם מעט ובין אם הרבה. אחד ממורי אמר לי פעם: "אם הנך מתאמן שנים רבות והאומנות אינה משפיעה ומשפרת את חייך- הפסק להתאמן! כנראה הנך עושה משהוא לא נכון."
בהמשך לכך הוא אמר :"אימון הוא רק חלק קטן מהיום ,תתאמן בלחיות ואז תמצא את עצמך מתאמן גם כשאתה ישן."

כאשר אנו מחפשים פתרון לבעיה מסוימת ,לעיתים אנו חייבים להינתק מהבעיה ,ולא לחשוב עליה זמן מה. לפתע פתאום כאילו משום מקום ,צצה לה מחשבה חדשה ,פשוטה במהותה ,אשר פותרת את הבעיה. אנו יכולים למצוא את עצמנו משתוממים נוכח פשטות הפתרון ולתמוה ,מאיפה הגיעה לה מחשבה זו?

בזמן שאנו מתאמנים עובד כוח נוסף עלינו ואתנו., כוח הריק כוח הריק ,הוא הכוח המסתורי אשר גורם לנפש לעבור את הקפיצות הקוונטיות שלה ממצב למצב ,בבת אחת ללא שהיות. ההבנה המודעת –ההגיונית תאחר לבוא זמן רב אחרי קפיצת המודעות. לזמן שלוקח להכרה להגיע למצב של איחוד ,עם אותה קפיצת מודעות אנו קוראים "זמן עיכול". פעמים רבות אנו שומעים מאנשים כי הם ניתקו מערכת יחסים מסוימת , וזמן רב לקח להם לעכל ולהבין ,שזה היה צעד נכון לעשות, למרות שבאותו הזמן זה כאב להם. הנפש תמיד יודעת מה נכון לה ,אלו אנו שמעכבים את רצון ההבעה החופשי שלה.

לאחר 12 שנים של עיסוק באומנות לחימה אחת, ובסגנון אחד, פגשתי מורה אחר בחו"ל, אמרתי לו ,כי בדיעבד, הבנתי שלקח לי 12 שנים של עבודה קשה ולא נכונה ,להגיע למצב שאוכל לפגוש בו ולהבין את מה שיש לו לומר לי. אולם אותן 12 שנים לא היו אימון מבוזבז או מיותר, לולא שנות אימון אלו הנפש לא הייתה מגיעה למצב של פתיחות וייאוש. הייאוש מכול אשר נעשה לפני כן, הוא שהביא את הנפש למקום שבו היא יכלה לראות את גלגל ההצלה שנזרק אליה ,ולקפוץ הלאה.


במקרה זה, הייאוש מכל העשייה ,היה תוצר לוואי של כוח הריק. כאשר כוח הריק הגיע למלוא עוצמתו ,לא נשארת אף טיפת אנרגיה לעשייה .זהו הזמן שבו התודעה פורצת בכול כוחה לפנים ומבצעת "קפיצת דרך" באישיות, מאחר ואין דבר העומד בדרכה. לא דעה קדומה, לא רצון כלשהו, ולא מחשבה קדימה או אחורה על מה שנכון ,או אילו השלכות יהיו לאחר המעשה הבא.

בדתות שונות שלב זה נקרא "צעד של אמונה".
זהו השלב שבו בדרך כלל אנשים מבצעים את הבלתי אפשרי ,כגון ריחוף, הליכה על פני המים, חציית ים סוף , הסימפוניה התשיעית של בטהובן, ריקוד אקסטאטי ועוד דברים נחמדים שכאלו.
ברגע שכזה ,ההיגיון מאבד כל אחיזה מחיינו ,ויישותינו מתמלאת בידיעה מושלמת ואחת.

עכשיו נשארה שאלה אחת:

האם כל זה נחוץ?
האם חייבים להתאמן כה רבות, לאחר שאנו יודעים משנים של ניסיון אנושי כי שיטה זו עובדת למאמינים בה. ובכן , ישנה דרך "מקוצרת", והיא הקלה מכל הדרכים לעשייה ,והקשה ביותר ליישום.
השלב הבא אחרי שלב האימון הוא שלב התפילה. אל לו לקורא/ת להבינני לא לנכונה. אין כוונתי בשום מקרה ,לתפילה דתית הקשורה לדת ספציפית כזו או אחרת.

תפילה אמיתית מקורה במקום אחד. ראשיתם של כול הדברים וכול האמיתות :כנות עצמית.
כנות מובילה להכרה וידיעה בכוחותיך ויכולותיך. ההכרה מובילה בזמנה לביטחון, והביטחון מוביל לאמונה אשר הולכת ומתגברת ביכולת השינוי הפנימי. השינוי מתחיל מהפנים – מהנפש, ומחלחל אט ,אט לגוף הפיזי. תפילה ואימון מוצלחים הם בקשות הטומנות בתוכן ידיעה מוחלטת במשוב או קבלת הדבר אשר בו חפצנו.

על תפילה
אומרים כי תפילה אמיתית ,יוצאת מהלב ומפלחת את כול שערי השמים ,עד הגעתה למקור כול הדברים. ממש כמו בסיפור המפורסם ,על הילד העני ,אשר לא יכל להרשות לעצמו להיכנס לבית הכנסת ביום כיפור, אולם נפשו חשקה להתפלל ועל כן ,עמד הוא מחוץ לכותלי בית הכנסת ושרק.
כה כנה ובעלת עצמה הייתה שריקתו שבאותו הרגע נפתחו שערי שמים ושריקתו אפשרה את קבלתן של שאר התפילות, של המתפללים בתוך כתלי בית הכנסת.

כל תפילה באשר היא ,ללא קשר לשפה וללאום ,הנה דבר אחד – הודיה על אשר כבר קיים.
אדם המתפלל יוצר קשר בתוך עצמו עם מקור הדברים ויודע ידיעה פנימית כי הוא חלק אינטגרלי מכול הסובב אותו. תפילה היא ידיעה פנימית כי אשר רצית כבר בוצע ,כבר שם. האם כאשר אנו מתאמנים ,איננו "מבקשים" להיות משהוא אחר? יותר מהירים ,יותר חזקים, יותר שליטה, וכול', וכול'. האין זאת ,שלאחר זמן אימון מסוים ,אנו מסוגלים לבקש ולהוציא לפועל פעולות ותנועות אשר פעם נראו כדמיון רחוק בעיננו?

לעיתים קרובות אנו שומעים את המונח "מאסטר". מכול המונחים ,המונח הזה טרד את מנוחתי לעיתים די קרובות. מהו מאסטר ?,מה פרוש מילה הזו?
בדרך כלל אנו מתכוונים לאדם אשר שולט ללא עוררין בסוג מסוים של פעילות או ידע ,בכל תחום שהוא. ביודעי כי תחום אומנויות הלחימה הוא אינסופי באפשרויותיו, הן לגבי ידע והן בתחום היכולת, תהיתי ,כיצד ניתן לתת למישהו תואר שכזה, הרי אין אדם אשר שולט בכול ,ואין אדם שיודע הכול.

לאחר בדיקות מעמיקות בהרבה תחומים איזוטרים הגעתי למסקנה ,כי מאסטר הנו אדם המסוגל לזמן את הפעולה הרצויה לו, ברגע הרצוי ,ללא מאמץ וללא ספק שאותה פעולה אכן תקרה/ תבוצע.
אותו "זימון", נקרא בפינו תפילה.
כאשר הדבר חורג מתחום הפעולות הרגילות של חיי יומיום ומתרחש מיידית מעכשיו לעכשיו ,רוב בני האדם יקראו לכך נס.

כלומר אם הזימון של אותה פעולה מהיר מידי לטעם הסביבה, הדבר נראה כחורג מטבע הדברים, כאשר לאמיתו של דבר זהו טבע הדברים.
עד כמה מהר ,ניתן להגיע למצב אשר בו כל אשר רצינו ורוצים יתגשם? ובכן לשם כך מתאמנים.
על מנת לחזק את הביטחון באשר אנו כבר יודעים.

את הנפש לא מעניינת ידיעה רציונלית כי היא יכולה לבצע דבר מה. היא פה על מנת לחוות את החיים. על כן תפילה היא זימון חוויה רצויה.
האימון אינו חובה ובהיסטוריה של המין האנושי כבר הופיעו פה ושם אנשים ,אשר הוכיחו כי אפשר אחרת. לאנושות יש נטייה כמעט מצחיקה ,להדחקה של נושאים כאלו ,אלמלא העובדה המעציבה ,כי הדחקה זו גורמת לאירועים רבים וטרגיים עד ימים אלו, כגון מלחמות דת וכל'.

כל זמן שאין בידנו כלי אחר ,לקדם את עצמנו למצב הכרה משובח יותר מאשר היום ,עדיף להשתמש בדרך הישנה ולהמשיך להתאמן בלב מלא ובראש נקי ככול שאפשר.
הקדמונים אשר נקראו אלכימאים, האמינו כי אם מזקקים חומר עד אשר מגיעים לתמציתו הטהורה, חומר זה עובר שינוי מהפכני וכל חומר אשר בא במגע אתו עובר את השינוי עמו.

לדוגמא: אם מוסיפים כמות קטנה מחומר זה לעופרת ,היא תהפוך לזהב.
או לחילופין ,אם משתמשים בחומר זה בתוספת לתרכיב אחר ,ניתן לחיות חיי נצח ועוד.
חומר זה נקרא "אבן החכמים".

הנקודה המעניינת היא, שעל מנת שאותו אדם יוכל להפיק חומר שכזה עליו להכיל את אותה איכות בעצמו. כך שלמעשה התהליך שעובר על חומר זה, זהה לתהליך שעובר על אותו אדם המבקש להשיגו. אותה דרך לשינוי פנימי וחיצוני נקראת :האלכימיה של המטמורפוזה.

בידנו יש מעבדה לאלכימיה. האומנות שלנו, התבנית , התנועה, המדיטציה, כל כלי שאנו משתמשים בו כמבחנה לאישיותנו. להפתעתנו יש בידנו אף את "אבן החכמים". בזמן יצירת התבנית או האומנות לצורותיה, נוצרת האבן. האבן היא האיכות הפנימית אשר הולכת ומשתנה הרגע לרגע בזמן האימון. "האבן" אומנם לא מוחשית ,אולם בהחלט מורגשת.

ארתור מלך בריטניה האגדי ,היה מפורסם בדברים רבים, וסיפורים רבים נסבו אודות עירו קמלוט, אבירי השולחן העגול ועוד. החלק החשוב בחיי ארתור ,אשר העניק לו את הכוח והידע ,לבצע את השינוי הענק באותו זמן במדינתו, היה הזמן שהוא ארתור, בילה עם מורו ורבו מרלין הקוסם האגדי. קיי, אחיו החורג של ארתור, פגש את ארתור יושב ומתבונן בפח מתכת ישן ,באמצע קרחת יער. זמן רב עוד לפני שארתור שלף את החרב אקסקליבר מהסלע וטען למלכות בריטניה. "מה אתה עושה? "שאל קיי את ארתור.

"אני מתאמן באלכימיה "ענה ארתור. האם אתה באמת יכול להפוך את חתיכת המתכת הזו לזהב ?שאל קיי בהתלהבות, עקב העובדה שמשפחתם הייתה ענייה מאד.
"בודאי", ענה ארתור בשקט. הוא עצם את עיניו והתרכז. לאחר כמה דקות החל קיי מאבד מסבלנותו, "אני חושב שאתה שקרן" אמר קיי בלגלוג.
"את עצמי אני מנסה להפוך לזהב "ענה ארתור לקיי, "הפח הוא רק ההשתקפות החיצונית של תפיסתי."
("דרכו של קוסם", דיפאק צ'ופרה).

אם נביט על התבנית ,או על תנועה /פוזה מסוימת ,כעל אותה מתכת, אשר אנו מנסים להפוך לזהב ,נראה כי בד בבד הופכת התבנית להשתקפות הלך הרוח הפנימי.

מתנת החיים - אלכימיה טבעית
כל אדם ,וכל רגע בחיים הוא צומת. צומת עם אינספור דרכים לבחור בה.
כל מפגש עם יצור אחר ,בין אם הוא אדם ,חיה או צומח, טומן בחובו רגעי הבנה והארה מזעריים.
לאנשים ,יש בדרך כלל נטייה להשפיע על סביבתם בצורה יותר חדה ולשמש כזרזים מפני העומס הרגשי אשר המפגש בינם לבין אחרים מייצר.

לעיתים ,זמן ממושך לאחר שלמדתי אצל מורה מסוים , ניסיתי להוציא מסקנה מה הייתה מטרת המפגש עמו, מה למדתי?
בדרך כלל, המסקנה הייתה רחוקה מהסיבה התחילית ,שמשכה אותי ללמוד אצלו.

מורה אחד לימדני סובלנות וסליחה עצמית, למרות שבאתי ללמוד שינג אי ובא גווה אצלו.
מורה אחר גמל אותי מייסוריי הפרפקציוניזם התנועתי שהייתי כלוא בו. תכונה זו הרסה כל טעם טוב של אימון שהיה לי, על ידי כך שביקש ממני לעשות את הבלתי אפשרי מבחינתי ,הביא אותי המורה לידי הקצנת תכונה זו, וכך ע"י כך שניסיתי בכל מאודי ולא הצלחתי ,הבנתי שישנם מקומות שלא חשוב אם מגיעים אליהם או לא.

ע"י שאיפה לשלמות הביא אותי המורה למסקנה כי אין שלמות ולא צריך אותה. על מנת להבין את הלקח נדרשו ממני שנתיים של אימונים אינטנסיביים, שוב עד ייאוש. הייאוש הוא זה שגרם לי לכלות את צפיותיי ושאיפותיי ,עד שיכולתי פשוט להתאמן ולומר לעצמי :"זה כל מה שאתה יכול לעשות היום וזה בסדר שזה כך."

כוונתי היא שלעיתים המורה או כל אדם שנתקל בנו ברחוב, משמש כזרז למשהו פנימי שלא תמיד קשור ישירות למה שתכננו ללמוד, או להשיג.
את משמעות החוויה /שיעור הפרטי/ת שלנו ,ניתן בדרך כלל להבין ממרומי זמן מסוים ,בגלל נקודת השיחוד הגבוהה של אותו הרגע ,המלווה בסערת רגשות כזו או אחרת.

ברגע שהחיים החלו על כדור הארץ הם לא הסתמכו על אומנויות לחימה שיקדמו אותם ,ולכן הם סיפקו לנו אין ספור דרכים לעבור את אותו הדבר. התפתחות אישית לגבוה ונשגב על פי ראייתנו.
על כל פנים אין ספק שאומנויות הלחימה הן בהחלט אחת מדרכי האבולוציה. למי שבחר בנתיב אומנות הלחימה כנתיב אישי לשינוי ,כדאי שינסה לשים לב מה טומן המפגש הבא עם המורה ,האומנות ,הטבע ..בשבילו.

לטבע יש נטייה מצחיקה לספק לנו את אשר אנו ממש זקוקים לו, ולאו דווקא את מה שאנו חושבים שאנו צריכים. על כן חשוב להיות קשובים ורגישים לכתוב בין שורות החוויה, אחרת אותה חוויה תחזור על עצמה שוב ושוב בכל ,פעם בעצמה גבוהה יותר.

אין זאת מפני שאיזה כוח מסתורי מעניש אותנו חס וחלילה על מעשה נפשע נגדו או נגד היקום ,אלה פשוט מפני שאנו מזמנים את החוויה ,על מנת ללמוד ממנה, לצמוח, ולהיות שונים ממה שהיינו עד עכשיו.
יצירות הולכות ומשתנות היוצרות את עצמן.

נובמבר 2000


על המחבר: אלדן פרידמן - מורה לאומנויות לחימה סיניות בדרגת סיפו. מנחה ומטפל בהתפתחות אישית ועיסקית. eldanf@gmail.com
אתר הבית של אלדן פרידמן: www.waystoflow.com "דרכים לזרימה"

לראש הדף
   טאי-צ'י דף הבית   »   טאי-צ'י צ'ואן   »   אמנויות לחימה - מאמרים   »   אלדן פרידמן - האלכימיה של האימון 1

טאי-צ'י צ'ואן

 אומנויות לחימה אחרות
Russian

Facebook
derech.net@gmail.com       08-8596831     
בנייה וקידום האתר    BinyaNet SEO - קידום אתרים באינטרנט     כל הזכויות שמורות
Valid HTML 4.01 Transitional