התפתחות אישית, רפואה הוליסטית
החיים כדרך - הדרך לחיים!
דרך למודעות עצמית
מדורי האתר
החלפת גגות רעפים, פינוי אסבסט שירותי טקסט ותסריטאות קלאב הוטל אילת עוצמת הרכות מים חיים
   לומדים הורות החיים כדרך   »   להיות הורה   »   לומדים הורות   »   הורים וילדים יחד


הורים וילדים איך גדלים יחד

מאת חגית מרום-שמש

א. מציאות מול פנטסיה
הורים וילדים המקום האידילי ביותר שקיים במיתוס החברתי. מי לא מכירה את כל הפרסומות והפוסטרים שמתנוססים בכל מקום, של האם ותינוקה; וורדרדים, מאושרים קורנים, מייצגים לכאורה את ההורות האמיתית. מספרים סיפור של אגדה שזו החוויה היחידה המזומנת למי שבחר באותו קשר עצמתי וכל כך טעון שיש לנו עם ילדנו.

למי שהתעוררו בבוקר שלאחר הלידה לגלות שחייהן לעולם לא יהיו מה שהיו ופתאום הכול מתנהל סביב כניסות ויציאות של הדבר הקטן הישן או הבוכה שמולן. למי שגילו שאף אחד לא מדבר על בדידותה של האם הנותרת לבד מנותקת מתוך אותו מעגל שבטי ישן ותומך ומבלה את חייה מדברת לקירות. למי שהבינו שאף אחד לא מדבר על כך שאין אמא שלא מוצאת את עצמה בשלב זה או אחר של גידול ילדיה מפתחת כלפיהם רגשות שלא כתובים בספרי האמהות. לכל אלו שחשבו שהן הן האחת והיחידה, האם הנוראה מכולן, שלא עומדת בסטנדרטים הוורדרדים האלו. אז קודם כל ולפני הכול תדעו שככה זה אצל כולם. כמו באגדות כך גם בפרסומות מטמיעים בנו ציפיות קולקטיביות ומיתוסים מתקתקים שהחיים והמציאות שאנו חוות שונים מהם בתכלית השינוי.

מה שלא יספרו לנו ואיך שלא יעטפו את זה ההורות היא סיפור מורכב, מלא ניגודים וסתירות, שבו דברים הפוכים לחלוטין דרים בכפיפה אחת. ככל שהשנים חולפות ועוברות הקשיים הופכים מפיזיים מעיקרם לטעונים רגשית. במקום האהבה ללא תנאי שכולם מצפים לה, קורים דברים, שהבורות והסטנדרטים השקריים, הופכים מהזדמנות פז לצמיחה וגדילה הדדית, לפס ייצור של סבל הדדי שאנשים לוקחים איתם משנות ילדותם הראשונות ועד לקבר.

העמדה השכיחה של ילדים מול הוריהם היא עמדת המגיע לי, לא נתנו לי, חייבים לי ולא משנה בני כמה הם יהיו. לעומת זאת התגובה השכיחה של ההורים מול ילדיהם היא כפולה מצד אחד רגשות אשם בלתי פוסקים ומן הצד השני תחושה של כפיות טובה על המאמצים העילאיים, מנקודת מבטם, שהם השקיעו בגידול ילדיהם. מכאן הדרך קצרה למלחמה משפחתית בלתי פוסקת שכל הצדדים בה נפגעים ופוגעים ואין לציון גואל.

אבל אחרי הציור הקשה כל כך שנועד בעיקר לטאטא החוצה את הדברים שחבויים מתחת לשטיח. מה שטוב לגלות זה שיש דרך אחרת, דרך שמודעת לעצמה. דרך להורים שרוצים להפוך את גידול ילדיהם למה שהוא באמת, שרות לנשמה שבאה לעולם הזה על מנת למצוא ולגלות את משמעות החיים ולנסות ולנצל אותם, עד כמה שאפשר, על מנת להגשים את יעודה עלי אדמות. הבנה מסוג זה של השליחות ההורית הופכת אותה למשמעת רוחנית אינטנסיבית ביותר, אם לא האינטנסיבית ביותר.

על הורה, המעוניין להפוך ולהיות באופן מודע מטפח ומשרת של הנשמה שהופקדה בידיו, לעשות עבודה גדולה ומתמדת של מודעות והתבוננות עצמית, של התפתחות בלתי פוסקת וצמיחה רוחנית. על הורה כזה להיות דוגמא חיה לילדיו ועליו לעשות מאמצים בלתי פוסקים לחיות לאור אמונותיו ותובנותיו מתוך "נאה דורש נאה מקיים". השכר הגדול והעצום לעבודה מאומצת זו, הוא בכך שההורות הופכת להיות מה שהיא נועדה להיות מלכתחילה קרי מקום לצמיחה, הזנה והפריה הדדית של נשמות שבחרו לחיות יחד בחיים האלה על מנת לגדול ולהגשים את מהותן.

כשאנו מבינים שאין לנו בעלות על ילדנו, כשאנו מבינים שתפקידנו הוא לשרתם, כשאנו מבינים שלמרות שהם קטנים מאתנו בגוף ולא רכשו עדיין את כל הכישורים המוטוריים והחברתיים, אין זה אומר שהם פחותים מאתנו באיזו שהיא דרך. יתרה מכך, הנשמות שאנו מגדלים הן בדרך כלל בדרגת התפתחות רוחנית גבוהה משלנו. (הסיבה לכך היא שבדיוק כמו שלהורים תפקיד מול ילדים, גם הילדים נועדו לקחת את הוריהם קדימה לעבר הייעוד שלהם).

כשההבנה הזאת מחלחלת לתוכנו משתנים היחסים בתוך המשפחה, מייחסים של כוח, הם הופכים ליחסים של למידה והתפתחות משותפת. אין זה אומר וזו טעות רווחת נוספת שלנו (ההורים) לתת לילדים את כל מאווייהם ורצונותיהם ובכך לוותר על סמכותנו ההורית. גם כאן המציאות היא ההיפוך הגמור. ילדים זקוקים לגבולות ולחוקים ברורים, ילדים מעצם עמידתם במקום של "חייבים לי" זקוקים לעבודה מתמדת על התשוקות והמאוויים של הכרתם. תפקידם של ההורים הוא ללמד את הילדים כיצד להתמודד עם הסירוב, כיצד להתמודד עם התשוקות הלא ממומשות, כיצד לשים גבולות לרצונותיה הבלתי נדלים של ההכרה. ויותר מכל על ההורים ללמד את ילדיהם אחריות על חייהם כלומר על מחשבותיהם, רגשותיהם ופעולותיהם בעולם, מאחר ואלו ייצרו את המציאות שבה יחיו את חייהם. ככל שהם יהיו מודעים לכך בגיל צעיר יותר, יחסך מהם סבל רב הנובע מתוך בורות וחוסר ידיעה של עצמנו ושל חוקי המציאות בה אנו חיים ופועלים.

אחד הדפוסים הרווחים ביותר בתרבות האנושית הוא דפוס הקורבן הנובע מהסרת אחריות על חיי והאשמת העולם ביצירת המציאות שבה אני חייה. כשהורים מבינים את תפקידם מול ילדיהם, הם מבינים כי אחד הדברים החשובים ביותר שעליהם ללמד את ילדיהם הוא את היותם בוראי המציאות שבה הם חיים. הורים אינם מושלמים והורים לעולם נועדו לטעות ולכן אחריותם היא ללמד את ילדיהם להתמודד עם המציאות הזו.

להבין ולדעת כי מול הטעויות והפגיעות ההוריות יש להם (לילדים) אחריות על מה הם בוחרים להרגיש ואיך הם בוחרים להתמודד עם הקשר. הורות מודעת אינה הורות מושלמת אלא הורות שמכירה בפגמיה ומתמודדת איתם. על ההורה לפעול מצד אחד ברמה של לקיחת אחריות על מצוקותיו הוא ועל דפוסיו ההרסניים, תוך ניסיון בלתי פוסק להתעלות מעליהם, לרפא את הכאב ממנו נוצרו ולהימנע ככל האפשר מלהעביר אותם הלאה לילדיו. מן הצד השני עליו לדעת איך למסור לידי ילדיו חלק מן האחריות למצב הקיים ביניהם, במובן של ללמדם אחריות על התחושות שלהם ועל אופן ההתמודדות שלהם עם הנסיבות.

ככל שאנו מקדימים לתת לילדנו אחריות על חייהם ועל התמודדות מול נסיבות החיים כך אנו מבטיחים שהקורבנות פחות ופחות תשתלט עליהם. אנו מלמדים את ילדנו לגדול להיות מבוגרים אחראיים שלומדים לנצל את נסיבות חייהם לטובתם האישית ולצמיחתם הרוחנית, במקום לבכות על מר גורלם עד יומם האחרון ולנסות לקבל פיצוי עד סוף חייהם על מה שלא נתנו להם כשהיו בני שלוש.

ב. הורות מודעת
כדי להתמודד נכונה עם התפקיד הזה, על ההורים ללמוד להתעלות ולטפל באחת הבעיות הגדולות ביותר בהורות והיא - רגשות האשם שאנו מפתחים מול ילדנו. מאחר ואנחנו עדיין לא מושלמות, מבלי לרצות בכך אנו חוזרות ופוגעות בילדינו שוב ושוב, אפילו אם החלטנו, בפעם המי יודע כמה, שלעולם לא נעשה זאת יותר. מול הטעויות החוזרות על עצמן עולים בתוכנו רגשות האשם והופכים להיות אחד הדברים ההרסניים ביותר שיכולים לצמוח בקשר כזה, כי הם גורמים לשיקול דעת מוטעה ולמניפולציות ולכן מוסיפים נזק על נזק.

רגשות האשם גורמים לי לשתי פעולות מנוגדות והפוכות: האחת היא הצורך לפצות את הילד ובכך להעביר לו מסר מוטעה וכפול ואף אחד אחרי זה כבר לא יודע איפה עובר הגבול. בנוסף הפעולה, המפצה מתוך רגשות האשמה, היא פעולה שבעצם עובדת להזין את ההכרה של הילד שעומד מולי ומובילה אותו ליטול עמדה של קורבנות וחוסר אונים מול "המפלצת ההורית חסרת החמלה". עמדה שכזו כמובן שאינה מסייעת לו כהוא זה להבין את האחריות שיש לו על חייו ותחושותיו.

מן הצד השני התגובה האחרת היא להפוך לקורבן של רגשות האשם שיש בי כלפי הילד שלי. כשאני תופסת את עמדת הקורבן מול הילד שלי (לא חשוב שאין בכך שום הגיון, זוהי "התניה הכרתית") מה שקורה בפועל הוא שאני מפנה אותם ממני אליו והילד שלי הופך לאשם בכאב שאני חווה. אז מופיעה קשת של רגשות שאף אחד לא מעז לדבר עליה בגלוי של תסכול עצום המוביל לכעס, טינה, סלידה ואפילו שנאה כלפי מי שאנו אמורים לאהוב יותר מכל.

אם פגעתי בילדה שלי מאחר ולא הייתי מסוגלת להתעלות מעל להכרה שלי ולהגיב בצורה שונה הדבר הראשון לעשות הוא להתנצל בפני הילדה על האופן שבו הוצב הגבול או על הדרך שבה הדברים נעשו או נאמרו. לקיחת אחריות על הטעויות שלנו היא שיעור בעל ערך עצום לילדנו שלומדים קודם כל שמותר לטעות ואפשר לתקן ושנית לומדים לדעת שמכבדים אותם ומתייחסים אליהם כבעלי ערך וראויים לכבוד. בנוסף, כדי להימנע מלייצר רגשות אשם מלכתחילה חשוב שנבין הבנה עמוקה ושלמה את האמת והיא שאנו ההורים המושלמים עבור ילדינו והם הילדים המושלמים עבורנו.

החיבור שקיים בינינו נעשה מתוך האהבה האלוהית שמכוונת לטובתם העליונה של כל הצדדים והטעויות שאנו עושים הן בדיוק מה שילדנו זקוקים לו כדי להעלות מתוך ההכרה שלהם את הדפוסים שהם נושאים עימם מחיים קודמים ומנהלים אותם ואת חייהם בצורה לא מודעת.

חשוב להבין שההעלאה של דפוסי ומצוקות העבר אינה מיועדת לגרום להם לסבל סתם, אלא להעלות למודעות את הדפוסים האלו שקיימים בתוכם ושאיתם באו לעולם, על מנת שיהיה אפשר לעבוד עליהם. מה שאנו לא מודעים לו מנהל אותנו ויוצר "התניות הכרתיות" ואין לנו מושג מדוע אנו פועלים או מתנהגים בדרך מסוימת. ההוצאה אל האור של המצוקות האלו מאפשרת להורה המודע לתת לילדיו את הכלים כיצד להתמודד איתן ולהפוך אותן, למה שנועדו להיות מלכתחילה, מנופים לצמיחה והתפתחות. העבודה המשותפת הזו מאירה את החשיבות העצומה שיש להורה מודע בחייו של ילדו.

המשימה שלנו היא לטהר את ההכרה שלנו מתכולתה, מהדפוסים והאמונות שמונעים מאיתנו להשתמש בה ככלי, שהיא מיועדת להיות, למסע הרוחני שלנו. לטהר מתוכנו אפשר רק את מה שיודעים שקיים. הורה מודע עושה את העבודה הזו עם עצמו ובכך מהווה מצד אחד דוגמה חיה לילדיו כיצד לחיות חיים מודעים, ומן הצד השני יכול להעניק להם מתבונתו ומניסיונו וללמד אותם את מה שהוא כבר רכש לעצמו.

הורים וילדים משרתים האחד את השני, בהעלאה הזו למודעות מנבכי ההכרה אל האור, ביחסים הצמודים ומלאי ההצמדות שיש ביניהם, הגורמים לכל אחד מן הצדדים לפעול על פי הדפוסים הכי עמוקים שלו. אין שום אפשרות להעמיד פנים ולהעטות מסכות עשרים וארבע שעות ביממה שלוש מאות שישים וחמישה ימים בשנה ובמיוחד כשכל אחד מן הצדדים מיועד להוציא מן השני את גדלותו כמו את אפלת ההכרה שלו. בכל פעם שאנו שוכחות שאנו משרתות את ילדנו בדרך הרוחנית שלהם והם אותנו בדרכנו, אנחנו נופלות אל תוך ההכרה שלנו ומייצרות סבל.

בכל פעם שאנו קונות את הסיפור הקורבני אנחנו מחמיצות את ההזדמנויות הנפלאות שההורות כמו גם הילדות מעניקות לנו. רק הורות שמודעת לאמת הזאת יכולה לחיות את האמת שביחסים אלו. יחסים שעם כל הקשיים שקיימים בתוכם הם גם המקום שמלמד אותנו הכי טוב לסלוח, לחמול, להבין, להיות אמפטיים, להקריב למען, לתת שלא על מנת לקבל ובסופה של הדרך לאהוב בלי תנאים את הנשמות שלבשו גוף בחיים הללו לצדנו.

ג. לסלוח זה לצמוח
כמובן שלכולנו יש עוד צד אחד בסיפור שזה להיות הילדים של וגם כאן העבודה היא לא פחות תובענית ומורכבת ויחד עם זאת מעניקה את הפירות המתוקים ביותר. כילדים אנחנו באים לעולם חסרי אונים מבחינה פיסית ועם ידע רוחני של גלגולים רבים. הסתירה שבין השניים ותפקידם של ההורים לדאוג לכל מחסורינו, במיוחד בשנים הראשונות, גורמת לנו להפוך ולהיות תובעניות ולתפוס את עמדת המגיע לי והחייבים לי.

רובם של הילדים עוברים דרך השלב של להאשים את הוריהם בכל הצרות שקרו להם בחייהם. מרבית הילדים מלאים כרימון בטענות קשות מכל הסוגים והמינים כלפי הוריהם ודרך הגידול שלהם. טענות שהן כמובן אמיתיות מאוד בחוויה שלנו ואין ספק שכל השומע יסכים איתנו שנעשה לנו עוול גדול ושזכותנו המלאה להמשיך ולהיות הקורבנות שלו מאז ועד היום. אבל גם כאן, אם אנחנו שואפות לנצל את החיים האלו על מנת להתקדם ולהתפתח בדרך הרוחנית שלנו וביכולת שלנו לחיות את החיים בכלל, חשוב מאוד להבין שההורים שלנו - כמה מוזר וחסר הגיון שזה יראה לנו כשאנו יושבות בעמדה הקורבנית מולם - היו והינם ההורים המושלמים עבורנו.

כשאנו חוזרות ומבינות את התכלית הגבוהה של יחסי הורים ילדים, שהיא התפתחות רוחנית מואצת, שחלקה, לעיתים הגדול, נעשה דווקא בדרך של דריכה על היבלות הכואבות שהבאנו איתנו מחיינו הקודמים. כשאנו מבינות כי החוויות שעברנו מול הורינו בילדותינו מיועדות להעלות למודעות, בכך שהן מציפות בעצמה את הכאב שבתוכנו, אמונות שיש לנו על העולם ועל החיים ועל עצמנו. אנחנו יכולות להתחיל ולשנות את סיפור חיינו מאוטוביוגרפיה של קורבנות לאוטוביוגרפיה של עצמה והתפתחות רוחנית.

התבוננות מעמיקה בחיינו מראה לנו שדווקא הכאבים הגדולים של ילדותינו הניעו בתוכנו כוחות גדולים וחזקים שלקחו אותנו קדימה בחיינו אל עבר הייעוד שלנו, אל עבר החיים שבאנו לחיות. כשאנו מכירות בעובדה, שמלבד היותנו הילדות של הורינו כולנו גם נשמות שנמצאות בתהליך של אבולוציה רוחנית מתמדת ושהחיבור בינינו נועד לשרת את שני הצדדים, אנחנו לומדות להסתכל על הורינו בעיניים אחרות. עיניים שאינן מאשימות יותר אלא מחפשות את טובתנו וצמיחתנו הרוחנית בסיפור.

אנו לומדות להתבונן בעיניים שאינן שופטות יותר אלא מגלות חמלה אנושית והבנה למצוקות שניהלו את הורינו ביחסם אלינו ויודעות שהייתה שם אהבה אלינו גם כשזה לא נראה כך. אנו מפתחות עיניים שיכולות לראות את העולם לא רק מתוך תסמונת המגיע לי והחייבים לי מול הורי, אלא גם מתוך מה אני יכולה לתת וכמה כן קיבלתי. אף אחת לא זוכרת להוריה את הלילות ללא שינה את הריצות, את ההתמודדות הבלתי פוסקת, את ההתחייבות הבלתי חוזרת שנטלו על עצמם. אנו רק רואות מה לא קיבלנו ומה לא נתנו לנו ולא מה כן.

הורינו יותר מכל מלמדים אותנו לסלוח לקחת אחריות על חיינו וללכת הלאה. הם מלמדים אותנו שהאחריות שלנו היא להפוך את המציאות שגדלנו בתוכה למנוף לצמיחה רוחנית ומהקן המשפחתי אנחנו מכילות את ההבנות הללו על הקיום כולו. העבודה מול הורינו משחררת אותנו מההצמדות לעבר ובכך מההפיכה של כל חיינו לסרט שחוזר על עצמו, כי מי שחיה שבויה בעברה, הופכת את ההווה לעבר ובכך כמובן גם את העתיד ולעולם נותרת שבוייה באותה עלילה קורבנית וכואבת.

החיים במשפחה משרתים אותנו בכך שהם מאפשרים לנו ללמוד לחיות כאן ועכשיו ולהחזיר לעצמנו פעם אחר פעם את נקודת הכוח והעצמה בכך שאנו נוטלות אחריות על חיינו. הבחירה באחריות על חיינו היא זו שמאפשרת לנו להתחבר לאמת של החיים במקום לאשליה של ההכרה. המידה שבה נסלח להורינו היא המידה שבה נרפא את עצמנו ובכך נמנע מלהעביר את שושלת הכאב המשפחתית שגדלנו לתוכה אל ילדנו. הורות מודעת היא זו הקוטעת את הרצף ההיסטורי של הסבל המשפחתי ומביאה ריפוי לדורות הקודמים ולאלה שאחריה. הורות מודעת מאפשרת לנו לגדל את ילדינו מתוך מקום חדש של קבלה, סליחה, חמלה ואם ירצה השם של אהבה ללא תנאים.

חגית מרום-שמש - מנחה סדנאות בתחום הרוח בנושאי מודעות עצמית, העצמה נשית, מדיטציה ועוד.
www.hagit-marom-shemesh.co.il
ms_hagit@zahav.net.il , 054-2191835

לראש הדף
   לומדים הורות החיים כדרך   »   להיות הורה   »   לומדים הורות   »   הורים וילדים יחד

להיות הורה

מידע על חיסונים 

Facebook
derech.net@gmail.com       08-8596831     
בנייה וקידום האתר    BinyaNet SEO - קידום אתרים באינטרנט     כל הזכויות שמורות
Valid HTML 4.01 Transitional