התפתחות אישית, רפואה הוליסטית
החיים כדרך - הדרך לחיים!
דרך למודעות עצמית
מדורי האתר
החלפת גגות רעפים, פינוי אסבסט שירותי טקסט ותסריטאות קלאב הוטל אילת עוצמת הרכות מים חיים
   לומדים הורות החיים כדרך   »   להיות הורה   »   לומדים הורות   »   ילדי הצל


ילדי הצל

מאת טובי בראונינג, מפתחת שיטת "עוצמת הרכות"

בלי לשים לב, אנחנו מנסים לתת לילדים שלנו את מה שלא קיבלנו בעצמנו. אבל האם זה מה שהם צריכים? ד"ר טובי בראונינג על ההורה המושלם (שלא קיים).

כולנו רוצים את הטוב ביותר עבור ילדינו. גם הורינו, ללא ספק, רצו את הטוב ביותר עבורנו. אז מה? זה אומר שקבלנו או שאנו נותנים את הטוב ביותר באמת?

כדי לענות על כך בכנות עלינו להביט באומץ בילד הפנימי שבנו. בתוך כל אחד מאתנו קיים ילד פצוע – הילד שפעם היינו, שבא לעולם עם פוטנציאל השואף למימוש, עם כישרונות גולמיים, עם נטיות, גוונים ומאפיינים ייחודיים לו בלבד – מעולם לא היה ולעולם לא יהיה עוד כמות הילד הזה בדיוק. אלא שבמוקדם או במאוחר גילה הילד שמימוש הייחודיות שלו הבוערת לצאת ולהתגשם, לא היה בדיוק בראש סדר העדיפויות של המשפחה, של האנשים שהיו אמורים לזהות, להעצים ולכוונן את היכולות הגלומות בו עד שתזרחנה עליו ועל העולם. וכך החל הפצע. לא פעם, כבר חיכו לו ציפיות ההורים עוד טרם נולד, ואף תפקיד מוגדר שהיה עליו למלא, בין אם התאים לו תפקיד זה או לא.

לעיתים חיכה לו תפקיד "המציל" של המשפחה, "עושה השלום", "מממש החלומות הלא ממומשים של ההורים", או לחילופין "הקהל המפרגן להורים", תפקיד "המורד" או "הכבשה השחורה", "הבדרן", או זה שזקוקים לפנק אותו. הוריאציות אינסופיות. אולם לרוב, הוא גילה, גם אם לא במודע, שההורים שאמורים היו להבין אותו, לזהות את מהותו ולהעצימה, היו בעצמם ילדים פצועים של ילדים פצועים שלא למדו איך להיות "ההורה המושלם".

ההורה המושלם
אולי אין הורה מושלם כי לא אמור להיות. אולי זו מהות המסע שלנו עלי אדמות – לייחל, להשתוקק, להיפצע, ולעבור דרך הפציעה ותהליך ההגלדה תוך שאנו מגלים אוצרות שלא צפינו, ואף לומדים להיות ההורה המושלם עבור עצמנו. שהרי מי כמונו באמת יכול לזהות, לפענח ולהבין את המאפיינים הייחודיים שלנו והצרכים הנובעים מהם? אולי הדבר הגרוע ביותר שיכול היה לקרות לנו הוא הורה מושלם (ולפעמים בן-זוג שהפכנו ל"הורה מושלם" עבורנו), שהיה הכול בשבילנו, ועל כן לא היו אפשרויות או סיבות לרכוש לעַד את עצמנו. כך העברנו את חיינו בלעדינו, וכשהורה כזה נאסף אל אבותיו ביום מן הימים זהו אסון שאינו נסבל, שכן הוא לוקח "אותנו" עמו. כאן כבר טמונים רמזים חשובים עבורנו באשר למהות תפקידנו כהורים לילדינו. הרי אנו משתוקקים להיות ההורה המושלם, לעשות הכול על מנת שרק לא יכאב לילד. האם בכך אנו באמת משרתים אותו? מסתבר שהאתגר של הורות טובה הוא עוד יותר דק ומורכב משחשבנו.

תיקון כשלא מקולקל
הילד הפצוע שבנו מחכה שנה אחר שנה לריפוי. מה הוא לא ניסה לעשות כדי לפצות על ההורה הפצוע שלו? את מה ואת מי הוא לא ניסה להפוך להורה הטוב – חברים, מורים, בני זוג, אפילו אוכל, אלכוהול וסמים. אך לשווא. למרות כל ניסיונותיו לרפא את הילד הפנימי הפצוע שלו, עדיין נותרו פצעים. והנה יום אחד, קרה לו נס, נולדו לו ילדים משלו...

וכאן נבחן שני סוגים מרכזיים ונפוצים של הורות: הורות של שכפול הפצע, והורות של "ריפוי" הפצע. (המילה ריפוי נתונה כאן במירכאות, משום שלרוב ניסיון הריפוי נעשה על מי שאינו חולה.) הורות של שכפול הפצע מתבצעת בדרך כלל על ידי ההורה הלא-מודע, שהפנים את המודל שהיה לו ומעביר אותו הלאה.

זהו, לדוגמה, הילד המוכה שהופך לאב מכה, או הילד הנטוש שהופך להורה נוטש. אפשר להבין אותו או לשפוט ולהאשים אותו על שעשה את הדבר היחיד הידוע לו. לעומתו, ההורה "המודע" מפשיל שרוולים בנחישות לעשות תיקון על הנס שזה אך נולד לו, בין אם נס זה זקוק לתיקון שכזה ובין אם לאו.

זה ההורה המצהיר, "לילד שלי לא אעשה מה שעשו לי", או, "כל מה שלא נתנו לי אתן לילד שלי". עד מהרה גדֵל הנס הקטן לתוך התפקיד שיועד לו. עליו לקבל כל מה שלא נתנו לאבא או לאמא, שאינם יודעים עדיין מה קורה לילד שמקבל פיצויים על עוול שאינו שייך לו, ושאינם מבינים שלא ניתן להפריד פיצויים מעוול – הם תמיד הולכים יחד – עד שמאוחר מדי. ואז הם קובלים בפניו (במקרה הטוב), "אתה לא מעריך מה שיש לך, הלוואי שלי היו נותנים חצי..."
בסופו של דבר גם כאן יש שכפול פצע, אם כי מן הצד ההפוך של המטבע.

דליה
דליה הייתה ילדה רגישה. אביה דגל בגישת יד-הברזל – את אחיה הוא היכה ואילו לה כבת הציב גבולות צרים ונוקשים שלא אפשרו לה כל תזוזה.

כל בקשה שלה נענתה ב"לא" וכל שנותר לה היה לחלום על היום בו תשתחרר מהכלא של ביתה. אמה הייתה פסיבית לחלוטין ולא העזה להמרות את פי האב ולבלום את מכותיו בבן או להתערב בחנק שיצרו הגבולות וה"לאווים" המיותרים בעבור ילדה רגישה וטובה ממילא כגליה.

שלא במפתיע התחתנה דליה עוד לפני הגיוס, ויצאה "לחופשי." היא חלמה על הילדים שיהיו לה ועל התיקון שתעשה – היא תאמר להם רק כן, היא לא תגביל אותם, והיא לא תהיה פסיבית בפני אביהם. עד מהרה הגיעו הילדים, ונאמנה לפצע שלה, עמדה דליה בהבטחתה ולא אכפה גבולות. כל בַקשה שלהם נענתה על ידה ב"כן" ובמעין תחושה פנימית של סיפוק שבנקמה. דליה לא עצרה לראות מי הם הילדים שהגיעו אליה, מהם הצרכים האמיתיים שלהם שאולי אינם תואמים את הצורך שלה לשחרר רסן. היא לא יכלה לראות שהם משוועים לגבולות. בנוסף, היא עמדה כשומר בין הילדים לאב והרפתה את ידיו בכל ניסיון חינוכי שנתפש בעיניה כבלתי סלחני.

היא רק לא הבינה איך זה יכול להיות שהבן הבכור שקבל כל מה שרק רצה תמיד התלונן וחש מקופח. היא עוד לא הייתה מסוגלת לראות את הפצע שנוצר כשאתה בא מפיצוי, ואת אי היכולת להעריך את מה שניתן, כשהכול ניתן. רק כשהבן השני התמכר לסמים הגיעה דליה לייעוץ וגילתה את הילדה הפצועה בתוכה שניהלה את כולם בניסיון לרפא את פצעיה.

אהוד
אהוד היה ילד מחונן ועם זאת זנוח ונטוש רגשית. הדרמות שהתנהלו בין הוריו הֶאפילו על כל צורך שלו. הוא היה צמא לידע, ללמידה, לחקירה, אך לאף אחד לא היה הזמן לענות על שאלותיו, לזהות את צרכיו ולמצוא להם מענה.

יתר על כן, נדרש ממנו לא פעם להיות ההורה לאם שנותרה לבדה ושקעה בדיכאון. הוא זה שבישל וארגן את החיים "כמו גדול", כשבתוכו נותר ילד קטן המייחל להורה שיראה אותו. בליבו הוא ידע שכאשר יהיו לו ילדים הוא לעולם לא יזנח כך את צורכיהם להבנה או לידע. כבר משחר ילדותו ניכר היה שבנו אף הוא ילד מחונן.

הוא היה בבת עיניהם של שני הוריו. נאמן לפצע שלו, אהוד עטף את בנו בנתינה אינסופית. הוא קנה לו מתנות יקרות כדרך קבע, הוא בילה ימים ולילות שלמים במחיצת הילד, הוא קרא לו, דיבר אתו ללא הרף עד כי לא הותיר מקום למערכות יחסים אחרות. בנוסף לימד אהוד את בנו מדי יום לאחר שעות בית הספר, ולא עזרו תחנוניו של הילד שרצה לרוץ ולשחק, שכן אביו לא התכוון "לנטוש" אותו כפי שננטש הוא. אהוד לא יכול היה לראות שבנו אינו מהדורה חוזרת שלו, שהוא היה מוקף אהבה והערצה על כל מילה שיצאה מפיו, ושלא נזקק ל"תיקון" שלו השתוקק אהוד הקטן שבתוכו.

הוא לא יכול היה לראות את ההתמכרות שלו לילד. לכל הדעות היה אהוד אבא מסור ומשקיע מעל ומעבר לכל קנה מידה, ולא היה זה פשוט עבור ההורים למצוא מטפל שיבין את הפציעה שבהשקעה מסורה שכזו כשבהמשך נכנס לדיכאון הילד, שהתרגל להיות הנסיך הקטן והחכם בכל האדם.

העידן החדש
כאמור קיימות אינספור וריאציות אנושיות, אולם לרוב מכנה משותף להן. מכל מקום, בהביאנו ילדים לעולם איננו אמורים להשתמש בהם ככלי לתיקון פצעינו – גם אם הם תמיד יביאו איתם הזדמנויות ריפוי ותיקון, ותמיד, תמיד בדרכים הלא צפויות ביותר.

מחויבות אמיתית של הורה היא לטפל בפצעיו שלו מחד, ומאידך לראות בבהירות את הברייה הייחודית שהגיעה אליו ולעקוב בערנות אחר צרכיה האמיתיים, שעשויים להיות מאוד שונים מאלו שלו כילד. אין זה אתגר קל שלא לפעול מתוך פצע, ולראות נכוחה מבעד למסך מדמם. קשה פי כמה כאשר ההורים אינם מתואמים. ההורה המחויב באמת, אינו פועל מתוך הצורך לרכוש את אהדתו ואהבתו של הילד – אנושי ומובן ככל שיהיה צורך זה.

בנוסף, בעידן זה שלנו עלינו לא פעם להתגבר על הצורך לפינוק-יתר של הילד. אני אומרת בעידן זה, שכן זהו עידן שבו המטוטלת נמצאת בשיא התאוצה שלה לקיצוניות ההפוכה מזו של העידן שעבר, טרם נגיע לאיזון. בעבר שירתו הילדים את ההורים ועשו הכול על מנת לזכות באהבתם – היום לא פעם משרתים ההורים את הילדים, ומתפתים לעשות הכול כדי לזכות באהדתם (פיתוי הגדל עוד יותר בין הורים גרושים).

בעוד שפעם פחדו הילדים מההורים, היום תדירות פוחדים ההורים מהילדים, וילד תמיד יחוש כשהורה פועל מפחד, אף אם הוא וההורה אינם מודעים למתרחש.

גם אם פתחתי קן צרעות שיעלה לא מעט התנגדויות, חשוב להבין שפינוק-יתר הוא סוג של התעללות, שמותיר אחריו לא פעם ילדים תלותיים שלא למדו כישורים הכרחיים להישרדות בעולם הלא-תמיד-מפנק שלנו, שלא לדבר על היכולת לראות מעט מעבר לצורכיהם האישיים ולעזור לזולת – חסך שבטווח הרחוק משמעו אבדון עבורנו כעם. זהו נושא רחב, שאולי נפַתח בהמשך. בארץ במיוחד, יש היום לא מעט ילדים שהוריהם עושים למענם הכול, והם עצמם אינם מצוידים לעצמאות ועדיין גרים בבית ההורים גם בשנות השלושים לחייהם.

מילת סיום
לאלה מאתנו שהם הורים לילדים, הבה נסייע זה לזה בקשב לילד הפנימי שלנו על מנת שנוכל לבוא אל ילדינו שלנו ממקום נקי מצרכים.
זהו מקום של חופש רב-השראה עבורם ועבורנו. לאלה שעדיין אינם הורים – אזכיר להתמקד עוד היום ב"גידול" אוהב של הילד הפנימי, במקום להשקיע בחלומות שאין להם כל קשר למציאות כשהם מתגשמים.

המאמר פורסם ב NRG ב 19.10.06
לראש הדף
   לומדים הורות החיים כדרך   »   להיות הורה   »   לומדים הורות   »   ילדי הצל

להיות הורה

מידע על חיסונים 

Facebook
derech.net@gmail.com       08-8596831     
בנייה וקידום האתר    BinyaNet SEO - קידום אתרים באינטרנט     כל הזכויות שמורות
Valid HTML 4.01 Transitional