מרכז "החיים כדרך"

גרסת הדפסה

ביקורת

מאת דינה ברוצקי


יש לנו ציפיות, חלומות, אך המציאות לא תמיד מתאימה לדמיון.
איך אנחנו מרגישים כשהילדים לא עומדים בציפיות שלנו? האם מוכרים לכם תחושות אכזבה, כישלון, חוסר אונים, כעס, כשהילד מתנהג בניגוד לציפיותינו?
ואיך אנו מגיבים בסיטואציה כזאת? התגובה הנפוצה ביותר היא ביקורת בצורותיה המגוונות, כמו:

"כמה פעמים אפשר להגיד לך אותו הדבר?"
"למה אתה עושה לי את זה?"
"ילדים טובים לא מתנהגים כך"
"אתה פשוט הורג אותי…"
"את לא מתביישת לדבר כך?"
"למה אתה לא יכול להיות כמו האח שלך? הוא תמיד …"
"תמיד אתה שוכח דברים"
"את אף פעם לא…"
"כמה אפשר להיות מטומטם?"
"תראי איך את אוכלת! זה פשוט מגעיל!"
"ממי למדת להתנהג כך?"
"למה עשית דבר כזה? את בכלל תופסת מה עשית?"

האם מוכרות לכם תגובות אלה, אם זה מתוך ההורות שלכם, או מתוך הילדות?

במאמר זה אנחנו נדון במושג "ביקורת" במובן השלילי של המילה - כהבעת אי-שביות רצון, הצבעה על חסרונות, על ה"לא בסדר". להגדרה זו לא נכנס משוב חיובי, מה שנקרא "ביקורת חיובית".
אני רוצה להעלות כמה שאלות חשובות:
1. למה אנחנו מבקרים את ילדינו
2. מה גורמת לילדים הביקורת והשיפוטיות
3. מה ניתן לעשות כדי לצמצם את הביקורת והשיפוטיות
4. איך להגיב ולבטא את התחושות האנושיות שלנו בצורה לא הרסנית

לשאלות נוספת, לא פחות חשובות - איך ניתן להעביר לילד מסר חינוכי בצורה יעילה, איך להשיג שיתוף פעולה, איך להקנות ערכים חשובים - אני אקדיש מאמרים בהמשך. מטרת המאמר הזה היא לצמצם את הנזק שאנו גורמים לילדינו.
קודם כל נלמד לא להרעיל - זה ממש פיקוח נפש, לאחר מכן נוכל ללמוד איך להזין.


למה אנחנו מבקרים את ילדינו?

סיבות רבות לכך, כמו:
- רצון לשפר ולתקן את הילד כדי שלא ייפגע, כדי שיתקדם ויהיה "בסדר".
- תחושת עליונות, התנשאות (לרב מצביעה על בטחון עצמי ירוד של ההורה).
- לקיחת אחריות על דברים שהם לא בשליטה שלנו ולא באחריותנו, חסות יתר.
- ביטוי לכעס ותוקפנות מוסווית, הפיכת הילד ל"שק אגרוף".
- ראיית עולם שלילית - ראיית חצי הכוס הריקה.
- פרפקציוניזם. כמה שהציפיות של ההורה מעצמו גבוהות יותר - כך הוא בדרך כלל יותר ביקורתי כלפי אחרים.
- תחושת חוסר מימוש של ההורה וניסיון להגשים את חלומותיו באמצעות הילד.
- ה"תקליט" של קולות מהילדות שלנו, שממשיך להתנגן מתוכנו, בלי שאנחנו מודעים לכך.


מה גורמת לילדים הביקורת והשיפוטיות?

ביקורת רבה היא הדרך הבטוחה לייאוש והימנעות, לתחושת חוסר ביטחון עצמי ולדימוי עצמי ירוד.
ביקורת קבועה עלולה להתפרש כחוסר אהבה, וזו תהיה הרגשתו של הילד לכל החיים.
"ביקורת בונה" - זהו מושג מוטעה. ביקורת - זו נבואה המגשימה את עצמה. המסר שהילד קולט בדרך כלל כשאנו מבקרים אותו - "אני לא בסדר". זהו מסר מזיק והרסני. אם נשים דגש רק על טעויות - זו תהיה תפיסת העולם של הילד על עצמו.
ההשוואה עם מישהו אחר היא גם סוג של ביקורת. ברגע שיש השוואה - תמיד יש מוצלח יותר ומוצלח פחות.


מה ניתן לעשות כדי לצמצם את הביקורת והשיפוטיות?

קודם כל חשובה המודעות לתוצאות ההרסניות של ביקורת.

מצווה היא לדון כל אדם לכף זכות - וזה כולל, כמובן, גם את הילדים. לפני שנבקר - נחפש נקודות זכות, ננסה להבין את הצד של הילד.
אין ילד רע - יש ילד שרע לו.
לרוב אנחנו רואים רק פן אחד של הדברים, ולילד יש תמונה אחרת. אם נתבונן יותר טוב או נשאל - נוכל לגלות דברים שלא ראינו, והתגובה שלנו תשתנה.
לאחרונה שמעתי מאישה מבוגרת סיפור עצוב שהשאיר לה טראומה לכל החיים:
היא הייתה ילדה שובבה, שעשתה הרבה "צרות" לאימא שלה וספגה המון ביקורת. יום אחד היא רצתה סוף-סוף להיות "ילדה טובה" ולגרום נחת לאימא. מה עשתה? טיפסה מעל הגדר וקטפה זר פרחים לאימא. אך לרוע מזלה בדרכה חזרה המכנסיים נתפסו בגדר. ילדים קראו לאימא שלה שתוריד אותה מהגדר, וניתן לתאר איך אימא "שמחה" לראות את ילדתה שם, ובאילו מילים "חמות" היא "שיבחה" אותה. מאז היא למדה שלא כדאי להתאמץ, מה שהיא לא תעשה - תמיד היא תישאר "לא בסדר".

חשוב מאוד להפריד איפה האחריות של הילד, ואיפה האחריות היא שלי.
שיעורי בית - של מי האחריות?
הילד לבוש לא לטעמנו - של מי הבעיה?
החדר מבולגן,
הילד שכח בבית את ארוחת הבוקר שלו,
הילד איבד צעצוע שלו.
אם זו האחריות של הילד - אז למה שלא נאפשר לו להתמודד עם זה לבד ולשאת בתוצאות?
מה קורה כשאנחנו מבקרים ומאשימים את הילד?
הוא מבין שיש מישהו אחר שלוקח את האחריות, המסקנה - הוא לא מסוגל לשאת באחריות, אנחנו לא סומכים עליו. האם זה המסר החינוכי שכדאי לנו להעביר לילד?


איך להגיב ולבטא את התחושות האנושיות שלנו בצורה לא הרסנית?

במקום לבקר - נתאר מה אנו רואים ומרגישים.

לבריאותו הנפשית של הילד הכרחי שהוא תמיד ירגיש אהוב ומקובל. לכן חשוב להבהיר שמה שלא מקובל עלינו זו התנהגות ספציפית שלו, ולא הוא עצמו - להבדיל בין העושה למעשה:
במקום "איזה מרושל אתה" - "הבגדים שלך מלוכלכים".
במקום "אתה עצלן חסר תקנה" - "אני מצפה שתעשה כך וכך…"
במקום "אי אפשר לדבר איתך, אתה ממש עקשן" - "אני רואה שהשיחה שלנו לא מתקדמת".

חשוב ללמוד לבטא את הכעס שלנו בדרכים לא הרסניות.
הורים רבים חוששים לבטא כעס.
כעס הוא רגש טבעי חזק, כמו אדים בסיר לחץ - ניתן לעצור אותו עד שהסיר מתפוצץ ואז אין כל שליטה על מה שיוצא מהסיר - עלבונות, קללות, צעקות, התקפה בלי כל קשר לאירוע.
הכעס הוא רגש יקר מאוד, במובן של המחיר שהוא גובה, גם כששומרים אותו בבטן, וגם כששופכים אותו החוצה. חשוב לתת ביטוי לרגשות שלנו, כדי שלא נגיע לפיצוץ, אך אסור לנו לבטא אותם בדרכים הרסניות:
- לא לכעוס באופן גורף כלפי הילד, למקד את הכעס לאירוע הספציפי בלבד
- לא להשתמש בביטויים מכלילים על אופיו של הילד: "איזה עצלן אתה", "תמיד אתה שוכח", "אתה אף פעם לא..." וכו'
- לא להשתמש במילות גנאי
- לא לבייש אותו בנוכחות חבריו (הלבנת פנים היא עבירה חמורה)
- לסגור את העניין ולא להשאיר אותו פתוח, לא לתת לילד ללכת לישון עם תחושה שאימא כועסת עליו
- לא להשאיר מקום לפחד מהמשכיות הכעס גם הלאה (תראה כשאבא יבוא…)

"מסר אני" - זו היא דרך לביטוי רגשות בצורה לא הרסנית.
מסר "אני" - זאת הצגת עובדות ביחס לעצמנו (בניגוד למסר "אתה", כשההורה מעריך את הילד ואת התנהגותו).
למשל, במקום להגיד: "תפסיק להציק לי, אין לי כוח אליך" - " אני עייף מדי ולא יכול לשחק עכשיו".
זה הרבה יותר קשה מאשר לזרוק ספונטנית האשמות וביקורת, כי זה דורש מההורה לבוא במגע עם עצמו, עם הרגשות שלו. ומה אנחנו מרוויחים מזה?
- לא פוגעים בדימוי העצמי של הילד.
- מהווים דגם בריא עבור הילד - הוא גם ילמד לבוא במגע עם הרגשות שלו, דבר הכרחי להתפתחותו הבריאה.

מסר "אני" שלם כולל שלושה חלקים:
1. תיאור התנהגות שאינה מקובלת על ההורה.
2. תאור הרגש של ההורה (כעס, אכזבה, חוסר אונים…).
3. השפעה מוחשית על ההורה - מדוע התנהגות ספציפית יוצרת בעיה.

למשל, כשהילדים לא הולכים לישון בזמן:
"השעה תשע ואתם עדיין משתוללים. אני ממש מותשת. אני זקוקה להיות קצת בשקט עם עצמי."
או: "כבר מאוחר. אני חוששת שמחר יהיה לכם קשה לקום ויהיה לנו בוקר לחוץ ולא נעים."

"מסר אני" הוא הדרך הטובה ביותר ליידע מישהו שהתנהגותו מעוררת אצלנו בעיה. הוא גם מצמצם אצל השומע את רגש האשמה, העלבון והדחייה. אך הוא לא מבטיח שהילד ישנה את התנהגותו מיד, ברצון ומתוך התחשבות בצרכינו.
אם ההורה קשוב לילד ברוב המקרים שיש לילד בעיה - יש יותר סיכוי שגם הילד יתחשב בהורה כשהוא מביע את הרגשות שלו.

כל פעם שמתעורר הצורך לבקר, תשאלו את עצמכם:
מה אני מרגיש/ה כעת? מה מעוררת בי התנהגות הילד? האם זה פחד, עלבון, מבוכה,
אכזבה, תסכול?
מתברר שרוב ההתנהגויות המהוות אצלנו בעיה, הם התנהגויות המעוררות חשש כלשהו.

תרגיל:
רשמו בטור חמש התנהגויות שכיחות של הילדים שלכם שבדרך כלל לא מקובלת עליכם.
ליד כל התנהגות תרשמו "אני חושש/ת" ותשלימו את המשפט.
לדוגמא: הילדים רבים - אני חוששת שמישהו עלול להיפגע.

הרבה פעמים, כשלא נגיב ספונטנית וננסה לבדוק איך אנחנו מרגישים ולמה - נגיע למסקנה שההתנהגות הספציפית, בעצם לא כל כך מפריעה לנו, ונוותר בכלל על התגובה.


לסיכום:
רבי ריי"ץ, האדמו"ר הקודם של חב"ד, ממשיל את השמעת התוכחה לזולת לנתינת זריקה על ידי רופא:
מה עושים לפני שדוקרים?
שותפים טוב-טוב את הידיים,
בוחרים מחט הכי דקה שאפשר,
בודקים טוב את המזרק שלא יהיה שם אוויר,
מנקים את המקום שאמורים להזריק שם,
מכניסים את המחט בעדינות,
שמים צמר גפן עם אלכוהול כדי שהפצע לא יזדהם.



כל המאמרים בנושא הורות ומשפחה: www.derech.net/parenthood_study.htm
[an error occurred while processing this directive]