תוכן המאמר:
שאלת מיליון הדולר
מה זה, בעצם, טאי צ'י?
האם ניתן לענות על שאלה זו באופן קצר וממצה, מבלי להסתבך בפקעת של מילים וחלקי רעיונות? האם זהו סוג של התעמלות? מדיטציה? מין יוגה? תרגיל ריכוז? אימון גופני? אולי תרגול רוחני? סוג של ריקוד? תורה פילוסופית? אמנות לחימה? שיטה של רפואה סינית?
ללא ספק, חשוב לדעת מהו בדיוק הדבר שאנו עושים, ולהיות מסוגלים להסביר אותו, באופן ברור לכל מי ששואל. למשל - לתלמיד חדש.
חשוב, אך לא כל כך אפשרי: בדומה לסיפור על הפיל וארבעת העיוורים המגששים, מכל זווית נוכל למשוך חוט של תשובה, ולטוות ממנו הרצאה שתוכל להמשך גם ערב שלם. היקפו של הנושא אינו מאפשר לנו ללכוד אותו בשרשרת קצרה של מילים, והתשובה לכן, תהיה תמיד בלתי מספקת.
אך גם הרצאה מקיפה, רחבה, וכוללת לא תניב את הפרי המקווה, ויעידו על כך מי שניסו להקיף את הנושא באופן עיוני. הסברים על טאי צ'י קיימים בשפע ובספרים רבים, אך מסתבר שעיון בהם, לפחות בשלבי הלימוד הראשונים, אינו מביאה את השואל למקום השונה באופן מהותי מזה בו היה קודם לכן.
הסיבה לכך היא שהטאי צ'י, כמודל של חשיבה מעגלית (הוליסטית), אינו ניתן להבנה אך ורק על פי שימוש במרכיב בודד מתוך המערכת. כלומר, אין אפשרות להבין את הטאי צ'י מתוך שימוש באמצעי השכלי בלבד, אלא תוך יצירת תובנה, שהיא פרי תהליך המקשר בין כל רמות התודעה שלנו.
המשאב העיקרי הנחוץ כדי לחולל תהליך זה הוא - זמן. מכאן שהתקדמותה של התובנה בטאי צ'י תלויה גם בשאלה - כמה זמן מתרגל התלמיד. ככל שימשיך ויתרגל יהפכו הרעיונות שבבסיסי הטאי צ'י למובנים יותר. כאשר יחווה אותם על בשרו, תוך כדי תרגול, יוכל להתקרב, לאט לאט, גם אל ההבנה של "מה הוא טאי צ'י?"
הטאי צ'י מציב בפני תלמידיו (המערביים) אתגר כפול: ראשית, עליהם להתמודד עם מיומנות חדשה, ושונה בזיקתה התרבותית-ערכית, ושנית, צריכים הם גם להתעמת עם "תעלומה", שתתבהר להם רק באופן הדרגתי, ככל שימשיכו ללמוד ולתרגל.
אך גם אז, לא יגיע התלמיד, עדיין, אל המנוחה ואל הנחלה. יתברר לו כי ככל שיתאזר בסבלנות, ויניח לשאלה להמשיך ולהיות תלויה באוויר, ימשיכו התשובות להתגבש וללבוש משמעות שונה, ככל שיתקדם בלימודיו. לפיכך, בשלב כלשהו, עליו לוותר, "לתלות" את השאלה על הכותל, ולהניח לה לפעול משם את פעולתה. ניתן לומר כי תיאור נאות למשימתו של תלמיד הטאי צ'י הנו - פיתוח הבנה זו של "מה זה, בעצם, טאי צ'י?"
הדרך הנכונה ללמוד טאי צ'י
למידה של טאי צ'י הנה משימה החורגת מעבר ללימוד הטכני-דידקטי של התנועות. אם כך היו פני הדברים, כי אז ניתן היה ללמוד טאי צ'י מתוך התבוננות בספר הדרכה (כמו קיפולי נייר, למשל), או על ידי צפייה בקלטת וידאו (כמו התעמלות אירובית, למשל).
לימוד טאי צ'י חייב להיעשות מול מורה, ולצורך זה אנו יכולים לבחור באחת מהמסגרות הרבות המציעות לימוד טאי צ'י. אך איך נדע באיזה מהן לבחור?
אופנה מול מסורת
הטאי צ'י הנה שיטת תרגול שהוכיחה את עצמה בסין ובמזרח הרחוק - בתוך המסגרת המסורתית בה צמחה וגדלה. שם, כמעט ולא השתנו התנאים הסביבתיים בתוכם נלמד הטאי צ'י.
אולם, במעבר אל המערב, קרה לו משהו. היעדרה של זיקה תרבותית הוציאה אותו מהקונטכסט המסורתי, ואילצה אותו להופיע כטכניקה תכליתית להשגת "משהו", בדומה לטכניקות אחרות של התעמלות ובריאות.
הטאי צ'י נאלץ לקבל על עצמו את אותם חוקים כלכליים, ולהתחרות. במילים אחרות, הטאי צ'י הפך, בעל כורחו, למותג הנאבק עם מותגים אחרים על מקומו במדף, נתון בידיהם של משווקים, העושים כל שביכולתם כדי לדחוף אותו למקום בולט יותר בזרם האופנה העכשווי, של בריאות ומודעות.
מחד, יפה וטוב הדבר, כי הנה מעיסוק מזרחי בעל משמעות מעורפלת, קיבל הטאי צ'י דימוי מוכר וברור, וחדר לאוצר המושגים של האזרח המערבי. כיום נמצא הטאי צ'י בהישג ידו של כמעט כל אחד, וכל הרוצה ללמוד ולהיעזר בו, יכול.
אך מאידך, עושה לו האריזה האופנתית עוול, מפני שהיא מציגה בפני המתעניין תמונה חסרה, ואף בלתי נכונה, ובהכרח, מרוקנת אותו מתוכן.
הטאי צ'י אינו יכול להיות אובייקט מסחרי-אפנתי, מפני שהמוצר האופנתי מתוכנן למצות את עצמו ולמות (כדי שאת מקומו יתפוס ה"דבר הבא"). לכן אסור לו להיות מוגבל על ידי דרישות גבוהות של כישורים ומיומנויות, או תהליך לימוד ממושך ומתסכל. עליו להתאפיין בתוחלת חיים קצרה ודרישה מינימלית למיומנות או כישורים.
הטאי צ'י אינו אופנה. הטאי צ'י הנו נצחי וקיומו אינו מוגבל בזמן. העיסוק בו דורש טיפוח מיומנות והשקעת משאבים לטווח ארוך, ורמת התסכול הנדרשת בתהליך הלמידה אינה נמוכה, בשל הצורך להכיל בסבלנות מצבים של אי הבנה.
אם כך, בכדי ללמוד טאי צ'י באופן רב ממדי, כך שהתלמיד יוכל להגיע אל התכנים העמוקים שבו, ודרכם להשיג הבנה זו של "מה הוא הטאי צ'י?", יהיה עליו לחפש מסגרת לימוד הנמצאת מחוץ למעגלי האופנה, ושואפת להתקרב, ככל האפשר, אל מודל הלימוד המסורתי, כפי שהתקיים בעבר, ועדיין מתקיים אצל המורים הגדולים, במזרח - וגם במערב.
מודל הלימוד המסורתי בסין
בניגוד לגישה הלימודית האקדמית הרווחת בימינו, שבמהותה רואה את בית הספר כצומת של חילופי מידע, הגישה המסורתית של הלימוד מבוססת על תהליך של חניכה. (דרך לימוד זו הייתה מקובלת גם בעולם המערבי של טרום המהפכה התעשייתית).
גישה זו מפגישה את התלמיד-חניך עם מושא לימודיו, בתהליך איטי של צעד אחר צעד, כשעם כל צעד משתנה עולם המושגים של הלומד, תוך שהוא רוכש עוד ידע ועוד ניסיון.
תהליך החניכה עניינו בתהליך הצמיחה וההתבגרות של הלומד, במישור האישי והמקצועי. למעשה, הגישה המסורתית ללימוד אינה מבדילה בין שני אלה, ורואה באחד כמשקף את השני.
המורה האומן, בין אם לימד רפואה או ריקוע תכשיטי כסף, ביקש להעביר לחניכו יותר מאשר טכניקה גרידא. האומנות נתפסה כגשר המקשר בין שמיים לארץ, בין המחשבה המופשטת לעולם המעשה. היא הייתה מבוססת, כמין מיקרוקוסמוס, על מודל של עקרונות ותהליכים על פיהם התנהל הטבע והעולם הגדול סביב, ואילו ביצועה המעשי הקרין ישירות על אישיותו של האומן, ועל הדרך בה ניהל את חיי היומיום שלו.
כלומר, דרך אומנותו, יצר האומן אינטראקציה בין המושגים המופשטים של המחשבה למעשיות התכליתית. המורה בחונכו את תלמידו אל אומנותו, חנך אותו גם אל סוד הבנת הרעיון הזה.
שיטת הלימוד הייתה מבוססת על הדגמה (מודלינג), שעיקרה הוא מלאכת התבוננות קפדנית של התלמיד בעבודתו והתנהגותו של המורה, בצד ניסיונות לחקות אותו וגם לרדת לשורשי מעשיו והתנהגותו. המורה גילם עבור התלמיד - באורח חייו, העדפותיו המוסריות והאתיות, ערכיו , דרכי שיפוטו ואופן ניהול עבודתו, ואפילו בחייו האישיים - את האופן הגבוה ביותר בה מתרגמת אומנותו לשפת מעשה של יומיום.
הגישה המסורתית ללימוד טאי צ'י
בדרך הלימוד המסורתית לא די היה ברצונו של התלמיד ללמוד, אלא צריך היה גם לדעת לקבל עליו מרות. קבלת מרות היתה צעד חשוב, שנועד לפתוח את תשומת ליבו של התלמיד ללימודיו, מבלי שיאמר "יודע אני".
קבלת מרות הייתה גם דרך לגרום לתלמיד להתבונן, שעה שהכל סביבו היתרגם לטאי צ'י - מבנה בית הספר, מקומו של המורה, מקומם של התלמידים, צורת הקשר והיחסים ביניהם, כל אלה היו היטל של העקרונות והרעיונות של הטאי צ'י.
במסגרת לימוד זו, הפך הטאי צ'י לחלק אינטגרלי מסביבתו של התלמיד, מעין מעבדה בה יכול היה לבחון את הרעיונות של הטאי צ'י וכיצד הם מתרגמים באופן מעשי.
שיטה (אסכולה)
שיטה הנה סך הידע שנצבר בקרב שושלת של מורים. אבות השיטה, המורים הגדולים, הם שהעבירו את הידע שלהם מהאחד אל השני, ומדור לדור.
השיטה בנויה מ"תפריט" - המרכיבים השונים אותם תרגלו המורים.
שיטה של אמנויות לחימה רכות, תכיל תמיד גם את הטאי צ'י, אך היא יכולה להכיל מרכיבים נוספים. מרכיבים אלה נבחרו מפני שנמצאו, על ידי המורים, כאפקטיביים והיעילים ביותר.
מלבד ה"תפריט" מכילה השיטה את החכמה הפנימית, הידע שנצבר ונטמן בה לאורך השנים. ידע זה הוא שמעניק לשיטה את אפיוניה ויתרותיה הייחודיים, לעומת שיטות אחרות.
החכמה הפנימית הנה האופן בו מתורגמים העקרונות של השיטה לשפת מעשה, והיא זו שמכתיבה גם את אופן ודרכי הלמידה.
השיטה אינה רק משמרת את ידע הדורות, אלא גם מבטיחה שהתלמיד יצעד באותה הדרך בה צעדו אבות השיטה, ובכך מעמידה לרשותו את אותם אמצעים, שהביאו אותם למקום שאליו הגיעו.
עבור התלמיד, השיטה הנה "ספר הלימוד" שלו - סך חומר הלימוד עליו יעבור במשך שנות לימודיו, בדרך מסוימת ועל פי סדר מסוים, בדומה ל"תכנית לימודים".
הלמידה במסגרת של שיטה חיונית להתפתחותו של התלמיד בכיוון שאליו היא מצביעה. רק במסגרת שיטה יכול התלמיד למצוא את הכלים שיעזרו לו להגיע אל אותו שלב בו הוא והטאי צ'י שוב לא יהיו זרים אחד לשני.
בית ספר מסורתי
"בית ספר" הוא המסגרת הלימודית, דרכה יבוא התלמיד במגע עם השיטה.
תפקיד המסגרת היא לכוון את התלמיד ולהציע לו את הדרך הנכונה ביותר ללמוד את השיטה, כך שהיא תשרת אותו בצורה הטובה ביותר.
המסגרת מכתיבה לתלמיד מסלול התקדמות מבוקר, המבטיח לו קצב וסדר ספיגה נכון, הן של הטכניקות השונות והן של העקרונות הבונים אותן, כך שמיומנותו וכישוריו יבנו נדבך על גבי נדבך, כשכל שלב תומך בזה הבא אחריו.
בית ספר מסורתי בעידן מודרני
לא כל תלמיד הבא ללמוד טאי צ'י, מוכן לקבל עליו מחויבות, דוגמת זו שמטיל עליו בית ספר מסורתי. רבים באים מסיבות שונות, ומחפשים פתרון לבעיות מגוונות, כמו בעיות בריאות, ריכוז, חוסר חיוניות ועוד, או מחפשים בטאי צי דרך לאימון גופני.
בית ספר בן זמננו, חייב להיות מסוגל לקבל לשורותיו כל תלמיד הפונה אליו, ולתת מענה לסוגי למידה שונים -החל מהלימוד הטכני חיצוני של התנועה (טאי צ'י כסוג של התעמלות), ועד המיומנות הפנימית שבה (טאי צ'י כאמנות לחימה).
עליו להיות בנוי בדומה לתל ארכיאולוגי - על פניו קרקע המכוסה דשא ופרחים נאים, מקום טוב להתפרקד בו ולהחליף כוח. מתחת לפני הקרקע, כמו מבנה בתוך מבנה, מסתתרים התכנים העמוקים יותר.
בית הספר אידיאלי בנוי כהירארכיה המציעה שלוש רמות לימוד, מהבסיסית עד לעמוקה ביותר:
-חוג לטאי צ'י
-רמת מתקדמים
-בית ספר לאמנות לחימה
1. חוג לטאי צ'י
זוהי הרמה הבסיסית ביותר, חדר המבוא דרכו נכנס כל תלמיד.
במסגרת של חוג לומד התלמיד את רצף התנועות, ה"קטה", מתוך מטרה שיגיע למצב בו יוכל לתרגל את התנועות באופן עצמאי, להנאתו ותועלתו.
במסגרת זו הוא אף לומד את העקרונות הבסיסיים של הטאי צ'י.
החוג, כשמו כן הוא - מסגרת פתוחה ובלתי מחייבת. על התלמיד להרגיש כי המסגרת משרתת אותו וקיימת עבורו, והוא יכול לחוש בנוח וללמוד בקצב הנראה לו. הוא אינו נדרש במפגיע לתרגל בבית, והאימון האישי הנו בגדר המלצה בלבד.
משך השהות בחוג אינו מוגבל בזמן, אך בד"כ יבלה התלמיד במסגרת זו לפחות שלוש שנים.
2. תלמיד מתקדם
ככל שעולה התלמיד ברמתו, כך גדלות הדרישות הניצבות בפניו.
האימון האישי, למשל, שוב אינו בגדר המלצה אלא דרישה.
התלמיד חייב להתחיל ליצור לעצמו דינמיקה של לימוד, הנעה בין שני מעגלים - השיעור, והאימון האישי. משני מרכיבים אלה הוא יוצר דינמיקה מתגברת של "כדור שלג" - השיעור מזין את האימון האישי, האימון האישי - את השיעור, וחוזר חלילה. האחד מזין את השני בתהליך הולך ומתגבר של לימוד והבנה.
התלמיד אינו יכול להתקדם הלאה מבלי ליצור דינמיקה זו.
ככל שתהליך זה ימשך, יהפוך התלמיד מודע יותר לקיומו של הטאי צ'י מחוץ לגבולות עצמו.
אם בתחילה האמין שהטאי צ'י קיים משום שהוא מתרגל אותו, הרי כעת הוא מבין כי הטאי צ'י קיים בין אם יתרגל אותו ובין אם לאו.
זוהי תובנה חשובה מאד כי עוזרת לתלמיד לקבל את העובדה, שגם אחרי שלוש שנים פלוס של לימודים, הוא עדיין עושה "לא טוב" את התנועה, ועדיין יש מה לשפר ולאן להתקדם.
השאלה - מה נכון ומה אינו נכון בתנועה, הופכת להיות אבן דרך, כאשר התלמיד מבין שהוא נמצא על "דרך", לא רק במובן המילולי אלא גם במובן הפילוסופי מזרחי (דו - טאו).
3. בית ספר לאמנות לחימה
לאחר כשלוש שנים נוספות, פחות או יותר, בהם שהה התלמיד ברמת מתקדמים, הוא יכול להחליט, האם הוא מעוניין לעשות צעד נוסף, ולהתחיל ללמוד במסגרת של בית ספר לאמנות לחימה.
הדינמיקה של תהליך הלימוד, "כדור השלג", תקבל תאוצה נוספת כאשר לשני המעגלים הקודמים, שיעור ואימון אישי, יתווסף מעגל נוסף - מעגל לימודים אישי עם המאסטר, ראש השיטה.
בשלב זה יתחיל התלמיד להבין את התפיסה המערכתית של הטאי צ'י, וכיצד יכול הוא לזהות את עצמו כחלק ממרקם יחסים גדול יותר.
הוא תופס כי כשם שעל גבי היקף המעגל, כל קטע שיבחר מכיל את כל תכונותיו של המעגל השלם, כך גם הוא - אינו יכול להיות חלק ממסגרת בלי להיות המסגרת עצמה.
באותו האופן אין הוא יכול להיות תלמיד של בית הספר לטאי צ'י בלי להיות בית הספר עצמו, ואין הוא יכול להיות חלק מהטאי צ'י מבלי להיות הטאי צ'י עצמו.
באופן טבעי תשתנה אצלו תפיסת היחסים, לא רק זו שבינו לבין בית הספר, אלא בינו לבין סביבתו כולה. תופיע אצלו מחויבות ספונטנית לתת ולתרום לסביבתו - לעצמו.
מה לומדים כאמנות לחימה
פער גדול קיים בין האופן בו תופס הטאי צ'י את המושג "אמנות לחימה", לבין הדימוי המקובל בציבור. דימוי זה, בעידודה של תעשיית הבידור, יצר תימה של "אמנות לחימה" ובה ה"טוב" מפלס לו את דרכו אל הניצחון, דרך שדות הרוע והעוול, תוך שהוא עושה שימוש באמצעי לחימה שאינם שונים במהותם מאלה שנוקט ה"רע": אלימות, הרס סביבתי ומוות. עובדה זו מעלה כמה הרהורים קשים על מהותו של ה"טוב" המשתמש ב"אמנות לחימה" זו.
הטאי צ'י כאמנות לחימה פועל על בסיס ההבנה כי במערכת אין נתק בין פעולות לתוצאותיהן. כאשר אתה מפעיל חלק אחד במעגל, כל החלקים האחרים מושפעים גם הם. כאשר אתה נתקל בסיטואציה תוקפנית, בכל תחום מתחומי החיים, האם תוספת אלימות מפחיתה את התוקפנות או מגבירה אותה? (האם תקרית קשה או מרגשת בעבודה, נשארת שם? או שהיא מחלחלת לשאר תחומי החיים - בית, משפחה, וכו').
אם כן, מה לעשות? חשוב - מה אתה רוצה להשיג, ואז תדע כיצד לפעול. מובן שידיעה זו אינה ממש "שכלית" אלא ספונטנית, ממש כטאי צ'י עצמו. כאן איו מדובר בטכניקה אלא בהתפתחות אישית - הבנה וידיעה עמוקה של האופן בו אתה מנהל את חייך ומתעמת עם היסודות המנוגדים שבהם.
שלוש גישות לפתרון קונפליקט
כדי לעזור לנו להבין נקודה זו הנה שלוש גישות לפתרון קונפליקט.
לענייננו, קונפליקט הנו כל סוג של "הפרעה" להמשך המהלך הרגיל של החיים, החל משכן המתעקש להשמיע לך מוסיקה מקפיצה בדמי הליל, דרך נהג המצפצף באוזניך ללא הרף ו"מקפיץ לך את הפיוזים", ועד הבריון השכונתי שחומד את חולצתך הפרחונית.
א. כוח מול כוח
צפור חזרה חזק יותר. תפוס אותו ותראה לו מי אתה. כדי לסלק אותו, אין לך ברירה אלא להשמיד אותו, לכתוש אותו לחתיכות. כל זאת בתנאי, כמובן, שאתה חזק יותר. (וגם יכול לכסות את תביעת הנזיקין שתוגש נגדך).
ב. טכניקה מול כוח
זו הדרך שמציעות תורות הלחימה השונות. אינך צריך להיות חזק יותר אלא מאומן יותר. הטכניקות שתלמד תאפשרנה לך להגדיל את האופציות מהן תבחר. היתרון - אין צורך "להשמיד" את מקור ההפרעה. אפשר פשוט לסלקו הצידה, אולי אפילו עם נזק מינימלי.
ג. היא דרך הטאי צ'י
אתה חייב להחליט מהו מקומך בסיטואציה.
אתה והגורם המפריע נמצאים בתוך אותו המעגל.
לכן, אינך ניצב מול גורם אחר, כי אם מול עצמך. אם תכחיד את מקור ההפרעה, או תגרום לו נזק - במי, למעשה, אתה פוגע?
מלבד זאת, אינך אלא רוכש לעצמך אויב חדש שימשיך וינטור לך על שפגעת בו, ובמוקדם או במאוחר יהיה עליך להתעמת עמו שוב.
לכן, הדרך לפתרון הקונפליקט חייבת להיות כזו שבה שני הצדדים יהיו מרוצים. כן, עליך לדאוג שיריבך יהיה מרוצה, גם אם תנקוט, לשם כך, באלימות. היתרון - האויב הופך לאוהב. שני הצדדים יוצאים מחוזקים. חסרונה של דרך זו שהיא, אכן, קשה ליישום, ודורשת תקופת אימון ולימודים ממושכת שתביא אותך להבנה עמוקה שלך עצמך.
שלבים בבית הספר לאמנות לחימה - פאי סו
אחד השיאים במהלך התקדמותו של התלמיד בבית ספר לאמנות לחימה הוא טכס הנקרא פאי סו (האי שי, ביפנית). זהו טכס חניכה, פשוטו כמשמעו, והוא מהווה חלק אינטגרלי מתהליך החניכה, שהיא צורת הלימוד המסורתית, שרווחה ועדיין רווחת בתחום אמנויות הלחימה.
עניינו של הטכס הוא במעבר של התלמיד ממעמד של חניך למעמד של בן משפחה. בכל תחומי האמנויות המסורתיות, הייתה האומנות מקור של כוח וקיום עבור המשפחה, וסודותיה נשמרו בקפדנות בתוך תחומיה. כך הבטיחה המשפחה, לא רק את שימורו של הידע, אלא גם את המשך קיומה של המשפחה ושל השושלת (נושא זה של קיום המשפחה ושימור שמה של המשפחה - השושלת, הנו מרכזי בתפיסה הסינית המסורתית).
כאשר היתה המשפחה פותחת את דלתה בפני חניך שאינו בן משפחה (למשל מסיבות של מיעוט בנים זכרים, או מסיבות פוליטיות), היה על החניך לעבור תקופת זמן בה היה עליו להוכיח את רצינותו ונאמנותו. תקופה זו עשויה הייתה להמשך שנים רבות ובסופה, אם התקבל, היה החניך עובר טכס פאי סו והופך לבן משפחה לכל דבר.
עיקרו של הטכס הנו הצהרת נאמנות וקבלת מחויבות של החניך לשמור על ערכי המשפחה ועל שמה. רק לאחר מכן היו מגלים בפניו סודות מן החדרים הפנימיים.
אז מה זה בעצם טאי צ'י?
האם עכשיו, לאחר שעבר התלמיד כברת דרך לא מעטה, והפך להיות חלק ממשפחת הטאי צ'י, האם עכשיו יודע הוא סוף סוף "מהו טאי צ'י?"
לו יענה בחיוב, כי אז לא יהיה מנוס מהמסקנה כי נסתיימו לימודיו. אם משימתו של תלמיד הטאי צ'י הנה להגיע להבנה "מה זה טאי צ'י?", כי אז הנה בא על סיפוקו: כל הסתום התחוור לו וכל הבלתי נראה נגלה לעיניו.
אך גם אם יענה בשלילה, אין זה אומר כי הוא חסר דעת. ידיעתו הולכת ומעמיקה ככל שממשיכים לימודיו, אך להשיג בדעת מה זה טאי צ'י שקול כנגד הסרת הלוט מעל אחד מסודות היקום.
אם כן, למה בכלל לשאול שאלה זו ולהסתבך בה?
יש לשאול! ראשית, זו שאלה עניינית ומעניינת. שנית, כדי לחתור אל התשובה, כל תשובה שהיא.
לפעמים אנו נאחזים בשאלה, לא ממש כדי לקבל תשובה אלא כדי ליהנות מהחיוניות שהשאלה מעניקה לנו. השאלה מדרבנת אותנו להמשיך ולעמול, להמשיך ולגדול. זהו תפקידה של השאלה "מה זה טאי צ'י?" בחייו של תלמיד הטאי צ'י.
מחבר המאמר -
שמואל קוהן
, הוא מדריך טאי-צ'י ואחד התלמידים הוותיקים בשיטת
"צ'ון נאן מיי פאי".
דף הבית
