כתלמיד וותיק ב"מרכז הישראלי לטאי-צ'י", אני רוצה לגעת בשאלה שהעסיקה אותי כבר בתחילת דרכי בשיטה - האם הכרחי לתרגל לחימה במסגרת הלימוד שלנו, והאם זה לא עומד בסתירה לרוח השיטה. מאמר זה פונה, בעיקר, אל תלמידים שלומדים כבר מספר שנים אמנות לחימה רכה.
בשלב מסוים של הלימוד חשבתי, שאם אעשה תנועות, כפי שמלמדים אותי, אז במרוצת השנים אהפוך לאמן לחימה דגול. עם הזמן התבהר לי, שזה לא בדיוק כך.
כמובן,
ניתן להישאר בצד המרגיע של השיטה, ליהנות מהבריאות ההולכת ומשתפרת, מהאנרגיה הגוברת, מתחושת הערנות, ולהמשיך להיפגש באימונים עם אנשים רגועים ונחמדים.
בבית ספר שלנו במשך שנים אפשר ללמוד הרבה תנועות ועקרונות של טאי-צ'י, שינג-אי, פא-קואה וצאן-צ'ואן. ניתן גם להשתתף בשיעורי יוהו (יישום), שתפקידם להשריש בתלמידים את העקרונות של השיטה. שיעורים אלה אינם כוללים לימוד לחימה של ממש, אלא תרגילי פושינג-הנדס למיניהם ותרגול טכניקות לחימה בזוגות בתרגילים מובנים.
אפשר להתעמק בפילוסופיה שמאחורי השיטה ובהקשרים הרפואיים של התנועות - מרדיאנים ונקודות לחיצה.
פן נוסף - הדרכת קבוצה בשלב מסוים.
בדרך זאת ניתן להפוך למה שאני מכנה "אמן תנועה", "אמן פילוסופיה" או "אמן בריאות". זה כבר הרבה מאד, אך האם לשם כך אנו משקיעים שעות של אימונים יום-יומיים לאורך שנים? והאם זאת אכן אמנות לחימה, עם כל היתרונות שבה?
אז מהי אמנות לחימה ומהם היתרונות המיוחדים שיש בה?
כפי שאני מבין את המסר של המורה שלי, מאסטר ניר מלחי, ראש שיטת
"צון-נאן"
בארץ - תפקידה של אמנות לחימה להביא את התלמיד למצב, בו הוא יוכל לפתור ביעילות כל בעיה בחיים: "מקסימום תוצאה במינימום מאמץ". חלק מהעניין, כמובן - לא לתת לבעיות להתפתח לממדים שנצטרך לפתור אותן.
בנוסף לכך למדנו, שלאמנות לחימה יש יתרון גדול לעומת סוגים אחרים של אמנות ואומנות: התלמיד מפתח את הכוחות הגלומים בו בכל הכוונים בו-זמנית. לכן, תוך זמן קצר ביותר הוא יוכל להגיע בכל סוג של אמנות או אומנות לאותה הרמה שהגיע באמנות לחימה, יהיה זה רפואה, פיסול, ריקוד או כל דבר אחר.
אמנות לחימה אמיתית היא אמנות חיים. האם הדרך שאני מתאמן מובילה אותי אל היעדים האלה?
בשלב מסוים של ההתקדמות שלי בשיטה שלנו הבנתי, שלימוד אמנות לחימה אמור להביא לשינוים עמוקים באישיות. אותם העקרונות - קבלה, נתינה, רוך, אמפטיה - שאנו מפנימים באימונים, אמורים ללוות אותנו גם בשאר שעות היום.
אך התברר, שכאשר זה מגיע למבחן החיים - ביחסינו עם בני המשפחה, בעבודה, במכולת ובכביש, התמונה שונה מהתרגול. לאלה, שהיו אנשים רגועים, רכים ולא כעסנים עוד לפני טאי-צ'י, אולי אין בעיה בתחום זה. אך לאחד כמוני, שלא היה בצד הנוח של האנושות, כמה שהאווירה הייתה לחוצה יותר, כך מהר יותר נשכחו העקרונות של קבלה ורוך. אומנם, חל שיפור ניכר לעומת מה שהיה לפני שהתחלתי ללמוד טאי-צ'י, אך ציפיתי ליותר.
היה חסר לי החיבור בין מה שקלטתי באימונים לבין חיי היום-יום.
לכל שיטת התפתחות אישית ישנה דרך ייחודית לתרגל את ההתמודדות עם המציאות.
ומה מבדיל את דרך הלימוד של אמנויות לחימה מדרכי לימוד של כל אמנות אחרת? התשובה שלי היא, שבאמנויות לחימה מתאמנים, בין היתר, גם בלחימה (כמה מפתיע!). באמנויות לחימה לשם הדמיית ההתמודדות עם המציאות קיים תרגול לחימה, כאשר מצב הלחץ נוצר על ידי איום של פגיעה פיזית, ועל התלמיד להתמודד עם זה בדרך של השיטה - במקרה שלנו משוחרר, רך, יציב, רגוע, שולט במצב ומפעיל כוח פנימי.
תרגול ההתמודדות מול איום ממשי ללא פחד, ללא כעס, בלי להיכנס לקיפאון וחוסר אונים או להתפרצות זעם, וללא רצון להתנקם או לנצח, הוא זה שמאפשר
הפנמה עמוקה של ערכי אמנות לחימה פנימית רכה.
רוב תלמידי טאי-צ'י מסתייגים מתרגול "קשה" של לחימה, המצטייר בעיניהם כמשהו אלים, כוחני, מאיים, פוגע, מקשה, מותח ומסוכן. איפה הרוגע ואיפה השלווה? כתוצאה מכך גם בבית הספר שלנו לא רואים הענות רבה בקרב התלמידים
להמלצה והוראה לתרגל לחימה, שהחוזרת ונשנית מפי מאסטר ניר לתלמידיו המתקדמים.
אנו בתור תלמידים (ולא מאסטרים) לא יכולים ולא אמורים לשפוט בכוחות עצמנו, מהי הדרך הנכונה. אנו חייבים לסמוך ולבטוח במי שאנו בחרנו להיות המורה שלנו - "נעשה ונשמע".
ישנם תלמידים שחיים באשליה, שניתן להפוך לאמן לחימה בעל יכולות מופלאות כאמן החיים, וכמובן בעל יכולת הגנה עצמית גבוהה, מבלי לגעת בלחימה עצמה. האומנם?
מצב זה מזכיר טייס שהסתפק בלימוד על הסימולטור, או מטפס הרים שהתנסה רק באימון על קיר טיפוס. האם היית סומך עליהם בזמן אמת?
והעובדה היא, שאפילו תלמיד ותיק, אם לא תרגל לחימה - אינו מסוגל להפעיל את
העקרונות והטכניקות של השיטה בתרגול לחימה, וסביר להניח, שגם בזמן אמת. ואם הוא לא התנסה בלחימה של ממש בשיטה כלשהי, הלחימה שלו דומה לקטטת ילדים.
אמן לחימה אמיתי הוא בהכרח גם בעל יכולת הגנה עצמית גבוהה, דבר שאי-אפשר להגיע אליו ללא תרגול לחימה!
על כן, לאחר שתלמיד מבית ספר לאמנות לחימה פנימית רכה
הפנים את עקרונות השיטה, למד בשיעורי יוהו את
הטכניקות של השיטה, הוא מגיע לשלב של
תרגול לחימה.
ההתקפה היא אמיתית, בעוצמה מלאה, ובלתי ידועה מראש, כמו כן ההגנה והתקפת הנגד. אין תרגילים מובנים, הכל מאולתר ותלוי במצב. כמובן, במסגרת האימון ניתן להכניס מגבלות כמו תחום הפגיעה, סוג של מכה, מספר מכות ברצף, כולל בעיטות או לא וכו'.
זהו אימון שמתקרב אל מצב של התקלות אמיתית - ישנו איום של פגיעה, ועלי להתמודד. כדי להקטין אפשרויות לחבלה, מומלץ ללבוש כפפות אגרוף ומגני ראש.
ניתן לגוון תרגול בהתגוננות נגד יותר מתוקף אחד, הגנה נגד "איש קרטה", "מתאגרף", "מתאבק", עבודת קרקע ועוד.
האם כל זה מספיק כדי להגיע אל רמת אמן לחימה? לאו דווקא.
האם זה הכרחי? אין לי ספק בכך!
ספטמבר 2003
שאלה שהופיעה בפורום של המרכז הישראלי לטאי-צ'י בנובמבר 2004:
"מה בעצם נותן לי שיעור הלחימה שאין לי בשיעור היוהו?"
תשובתו של גל מלחי, תלמיד בכיר בשיטת צון-נאן:
שיעורי היוהו הם בפירוש לא שיעורי לחימה.
הרעיון המרכזי בתרגול יוהו הוא הפנמה עמוקה יותר של התנועה שלמדת, ובדיקת העקרונות, הנבנים דרך תרגול הקאטה באימון האישי.
האפליקציות המתורגלות בקבוצות המתחילים והמתקדמים ובשיעורי היוהו, אינן תרגול לחימתי ואינן בנויות על עיקרון לחימתי ביסודן. הן לא נועדו לתרגול לחימה, אלא לשם תרגול אחר לגמרי. יש דמיון מסוים ללחימה משום שאנחנו בכל זאת לומדים, או משתדלים ללמוד, אמנות לחימה.
שיעורי הלחימה מומלצים בעיקר להיישי, שעברו שנים של בדיקת עקרונות, ולמרות שהחלק הזה לעולם לא נגמר, יש צורך להכניס בשלב מסוים עניין אמיתי יותר לתרגול. שיעורי הלחימה אמורים לאמת אותך עם היכולת האמיתית שלך בזמן אמת. לא תגיב נכון, תחטוף. ותחטוף חזק. זה לא אמור לקרות בשיעורי היוהו. יש צורך לבחון גם את מידת הכוח שאתה יכול לייצר. בין השאר, אתה אמור לדעת למשל, בכמה כוח צריך להשתמש כדי להפיל מישהו על הרצפה, (ואם בכלל יש לך את הכוח הזה - לא כוח של שרירים).
בקיצור, רק אומר שיש הבדלים רבים בין השניים, ויתרונות רבים לכל אחד. העיצה שלי היא, באם אתה תלמיד מתחיל, להשקיע זמן רב יותר ביוהו ולא בלחימה. אם אתה מתקדם, אתה בהחלט מוזמן לנסות. זה לא יזיק. אבל לא הייתי ממליץ לעשות את זה על חשבון היוהו.
לא היו שיעורים כאלה עד עכשיו בעיקר בגלל בעיות טכניות ובירוקראטיות למיניהן. גם לא היה עניין וביקוש מצד התלמידים.
קבוצת הלחימה המתקיימת בימים אלה קמה, בין השאר, הרבה בזכותו של אפי סאן, שהיה המדריך הראשי באותה תקופה.
מאסטר ניר מלחי בתשובתו על חשיבות שיעורי יוהו ולחימה: (נובמבר 2005)
מתחילים צריכים לדעת שתנועה אחת איטית עם ריכוז שווה למאה תנועות בלי, וזה יישלף בשעת הצורך – בתנאי שאתה מופתע. אם יש לך התראה, אם אתה מספיק להיבהל או להתרגז, התכנה לא מספיקה.
יוהו מאלץ אותך להכיר את התוכנה יותר נכון, כלומר לעשות את התנועות בקאטה יותר נכון, כלומר לעשות de-bugging לתכנה. מטרת התרגול היא לעשות את הקאטה יותר טוב, לא ללמוד להילחם.
לחימה מכריחה אותי ללמוד לפתוח את הראיה המרחבית תחת לחץ של התקפה רצופה. ההתקפה הרצופה מפחידה-מרגיזה-כואבת-מתמשכת (לא כמו קרב אמיתי, שהוא קצר) ומכריחה אותי ללמוד לפתוח את הראיה המרחבית ולהגיב תחת לחץ. יש אנשים שבתחום שלהם פותרים בעיות מאוד קשות, אבל בתחומים אחרים הם אומללים, לא מסוגלים להתמודד. ההתמודדות עם הלחימה מאפשרת התמודדות בכל מצב, זה מה שמאפשר להביא את אמנות הלחימה לחיים. חשוב מאוד להתאמן ביוהו ובלחימה.
דף הבית
