אמנויות הרפואה הסיניות ואמנויות הלחימה הסיניות יכולות להיראות כדבר והיפוכו. אם כך, כיצד נקשרות הן זו בזו בפילוסופיה הסינית והולכות יד ביד לאורך ההיסטוריה?
למעשה מדובר בשני הצדדים של אותה המטבע, והדמיון בין האמנויות הוא רב. מהי מטבע זו שמהווה את הבסיס המשותף בינהן? זאת היא המהות של הפילוסופיה הסינית והמטרה אותה סימנו לעצמן הן אמנות הרפואה הסינית והן אמנות הלחימה הסינית - להביא לאיחוד עם הטאו, המקור בו מתקיימים יין ויאנג יחדיו.
הקיסר הצהוב, בספר שנחשב לתנ"ך של הרפואה הסינית, מגדיר את האיחוד עם הטאו כאידיאל האנושי, והחכם מתואר כזה אשר אחד הוא עם הטאו ואשר אצלו מתקיים האיחוד בין הטבע הפנימי לחיצוני.
האדם אשר איחד בין טבעו הפנימי לחיצוני הוא גם אמן הלחימה הגדול ביותר, לפי הכתובים. זהו האדם אשר אין בו זיוף ואישיותו היא נעלה. ואכן, באמנויות הללו עוסקים רבות בנושא האישיות של אדם.
הקווים המקבילים בין אמנות הרפואה הסינית לאמנות הלחימה הסינית הם רבים וברורים:
* רפואה ולחימה, ככל שיזדקקו להן פחות, כן ייטב. שתיהן שואפות לתקן מצבים של אי-הרמוניה, וברמתן הגבוהה עצם המאבק (ריפוי או לחימה) לא יהיה נדרש, כלומר, מראש לא יווצר מצב של אי-הרמוניה. ברפואה, האידיאל הוא שהמטופל כלל לא יחלה (רפואה מונעת) ובלחימה, שהעימות לא יגיע לכלל מאבק. בבסיס שתי האמנויות, המפתח לפתרון הבעייה הוא ידע.
* רפואה ולחימה, שתיהן נשענות על עקרונות של עשייה דרך אי-עשייה (וו-ווי), כלומר השגת תוצאה מירבית במאמץ מיזערי. השאיפה היא לפתור מצבים בדרך האופטימלית. בשתיהן נעשה שימוש באנרגיות של האדם שעומד מולך (יריב או מטופל) לטובת המטרה. עקרונות, כמו זה האומר כי האדם האכזר ביותר הוא גם האדם הרגיש ביותר, באים לידי ביטוי דומה. כלומר, לפעמים כריתת איבר תציל את כל הגוף כמו שלפעמים הקרבת חייל אחד תציל גדוד שלם.
* גם באמנות הרפואה הסינית וגם באמנות הלחימה הסינית מכירים באנרגיה של הגוף (צ'י) ובזרימתה (מרידיאנים), אם כי אין אחד שיודע להגדירה לפי כללי המדע המערביים. לפי תאוריה זו, קיימות נקודות בגוף (נקודות דיקור) ודרך אותן נקודות אפשר גם לרפא את הגוף ואפשר גם להזיק לו. כמו שהמכונאי יידע טוב מכולם כיצד לקלקל מכונית, באלגנטיות וללא סימנים מרשיעים, כך הרופא הסיני והלוחם הסיני ידעו טוב מכולם איך להזיק או איך להועיל לאדם.
* רפואה ולחימה, בשתיהן נדרש לעבוד מול אדם (יריב או מטופל) ולהרגיש אותו. הרגשת היריב או המטופל נעשית בעזרת טכניקות של שחרור ומיקוד. תחושה זו היא חוט מקשר בין שתי האמנויות ומהווה את יכולת ההקשבה הנדרשת על מנת לפתור מצבים הן ברפואה והן בלחימה.
* בשתי האמנויות מאמינים שנפש בריאה נמצאת בגוף בריא. ההתייחסות לאדם היא כמכלול של דברים, ולא כאוסף שלהם. הרופא הסיני אינו "מכונאי" של יד, רגל או אוזן, והלוחם הסיני יודע שהבעיה שמולו היא מורכבת הרבה יותר מאשר האגרוף או הבעיטה שמופנים כלפיו. לפי הרפואה והלחימה הסינית, הגוף והנפש אינם נפרדים זה מזה, אלה להיפך, קשורים זה בזה ומשפיעים אחד על השני בצורה מתמדת. גם בלחימה וגם ברפואה, לכוחות הנפש מיוחסת חשיבות מכרעת בפתרון המצבים.
הרפואה הסינית מבוססת על תאורית היין והיאנג וחמשת האלמנטים. גוף האדם, בעיניה, הוא דוגמא מיקרו קוסמית של הטבע עצמו ומחלה נוצרת כתוצאה מחוסר הרמוניה איתו. סיבת המחלה היא חסימה של אנרגיה (צ'י) לאורך הערוצים (מרידיאנים) ומטרת הטיפול, לפיכך, היא לשחרר את החסימה ולאפשר לאנרגיה לזרום.
בעוד הרפואה המערבית רואה את גוף האדם כמורכב מחלקים חלקים, הרפואה הסינית, שלא התפתחה דרך אמנות הניתוח, תמָנע מטיפול באיבר מסויים ותראה כל סימפטום כהפרעה של הגוף כולו. לדוגמא, טיפול במרידיאן של המעי הגס יכול לרפא מחלות עור וגרון כואב (גוף), אך בו בזמן גם להגביר את יכולת הביטוי והיצירה של המטופל (נפש).
בחלוקה גסה, ניתן לסווג את הרפואה הסינית לשלוש קטגוריות שהן שלוש שיטות טיפול מסורתיות:
* שיטות "פסיביות", בהן המטופל הוא סביל והמטפל פעיל וההשפעה היא מבחוץ פנימה. השיטות המקובלות הן אקופנטורה, מוקסה ושיאצו (שהיא פיתוח יפני לרפואה הסינית).
* שיטות "חצי אקטיביות", בהן המטופל נוטל חלק מסוים בטיפול עצמו וההשפעה היא מבפנים החוצה. השיטות המקובלות הן תרופות צמחים ודיאטה.
* שיטות "אקטיביות", בהן המטופל עצמו הוא גם המטפל ונדרש ממנו להיות פעיל לאורך הטיפול כולו. ההשפעה בשיטות אלה היא גם מבחוץ פנימה וגם מבפנים החוצה. השיטות המקובלות הן התעמלות וצ'י קונג.
ה"צ'י קונג" הוא שם כללי לתרגילי צ'י, אותה האנרגיה הזורמת בגוף האדם לפי התאוריה הסינית. הפרוש המילולי של השם הוא "מיומנות צ'י" ובעצם כל פעילות שמפעילה את הצ'י נקראת בשם זה. הצ'י קונג מגביר ומשפר את זרימתו של הצ'י בגוף ואחת ההשפעות היוצאות מכך היא שיפור הבריאות וריפוי מחלות.
מתוך כלל אמנויות הצ'י קונג, ישנן אלה המכונות "ניי קונג" והן יודעות להפעיל את הצ'י בצורה מסוימת שמאפשרת הוצאת כוח. עניינן אינו רק בצ'י הפנימי של הגוף, אלא גם בצ'י שמחוצה לו, כלומר, כיצד להפעיל את הכוח הפנימי של הגוף על העולם החיצוני. אלה הן אמנויות הלחימה הסיניות הפנימיות-רכות.
להבדיל מאמנויות הלחימה החיצוניות, בהן הוצאת כוח מתבססת על פיתוח שריר ומאסה, באמנויות הלחימה הפנימיות מתבססים על אנרגיית הצ'י שבגוף והתרגול נועד לחזק ולשפר את זרימתה. שלושת אמנויות הלחימה הפנימיות-רכות הן טאי צ'י צ'ואן, שינג אי צ'ואן ופא קווה צ'אנג. באמנויות אלו לכל תנועה ותנוחה קיים גם אפקט בריאותי מלבד האפקט הלחימתי שלה, והיא עובדת על איברים פנימיים (לפי הרפואה הסינית) או מרידיאנים. ידע זה, של קישור בין הלחימה והרפואה (הבנת התנועות לפי עקרונות של חמשת האלמנטים, תאוריה העומדת בבסיסה של הרפואה הסינית), נחשב המתקדם ביותר ומסוכן מאוד, שכן הוא מאפשר ללוחם לגרום נזק רב מבלי להשאיר סימן. זהו ידע שישמר בסוד והמאסטר יעביר אותו רק לתלמיד בו יש לו אמון מלא ואשר הוכיח שרמתו המוסרית גבוהה ואישיותו מפותחת.
מכל האמור לעיל, ניתן לומר שבאמנויות הלחימה הפנימיות, תרגול רצף מסוים של תנועות יהיה לא רק תרגול לחימתי, אלא גם תרגול בריאותי, כלומר – טיפול. ככל שתנועה תיעשה בצורה מדויקת יותר, כלומר בצורתה הנכונה, כך ערכה יהיה גדול יותר בשני מישורים אלה. זוהי גם אחת הסיבות שלדיוק נודעה חשיבות מיוחדת בתרגולן של אמנויות אלו, וככל שהתלמיד מתקדם בהן, הוא נדרש לרמת דיוק גבוהה יותר. אימון, לפי שיטות אלו, חייב להיות יומיומי וחלק מסדר היום. יש להכניסו למחזוריות החיים על מנת שיוכל להשפיע עליהם ולגרום לכך שהחיים יהיו מעגל שיוצר אנרגיה ולא מבזבז אותה. אימון בשיטות אלו אמור לרענן את המתרגל ולספק אנרגיה לכל היום ולא לשאוב אותה כך שבסופו יתמוטט המתרגל מתשישות ועייפות.
אם כך, לוחם טוב עשוי להיות רופא טוב ולהיפך. כמו שראינו, שתי האמנויות הללו שלובות זו בזו ולא יכול להתקיים דיון שלם רק באחת מהן, כמו שלא ניתן לסחור רק בצד אחד של מטבע. רמת האישיות היא הקובעת את רמת הלוחם ואת רמת המטפל, ואכן לימוד האמנויות הללו עוסק רבות בפיתוח האישיות. בסיס הידע שנצבר בלימוד אמנויות אלה הוא חופף בהרבה מקרים, ואכן בבתי הספר לרפואה סינית לומדים רבים שעוסקים באמנויות לחימה סיניות ומבין התלמידים בבתי הספר לאמנויות הלחימה הסינית ישנם מטפלים רבים.
עדיין, יש לזכור שאמנויות אלו משתמשות בטכניקות שונות, וקשה לצפות לתוצאות זהות בשני התחומים. מציאת נקודות דיקור, למשל, תהיה עניין שונה מול יריב מקפץ מאשר מול מטופל שוכב. אופן הלימוד של אמנויות אלו היא גם שונה למדי:
בלימוד רפואה סינית נדרשת אמפטיה גבוהה יותר, והאחריות המונחת על כתפי המטפל תהיה גדולה יותר, שכן בעוד שרוב התרגול באמנויות הלחימה נעשה ללא בן זוג, כאן התרגול הוא כמעט תמיד מול מטופל שקיים החשש שתזיק לו.
לעומת זאת, באמנות לחימה, הלימוד הוא הרבה יותר מוחשי. מול בן זוג בתרגול של לחימה ניתן לבדוק עקרונות של עבודה נכונה ותוצאות הבדיקה הן מיידיות. מול מטופל, ברמות מסוימות, לפעמים קשה מאוד לדעת אם הטיפול היה אפקטיבי או לא. יכול מאוד להיות שהמטופל הבריא למרות הטיפול ולא בזכותו, או, חלילה, שהמטופל מת למרות הטיפול המוצלח.
למרות כל האמור לעיל, ברור כי עדיין קיים הבדל בין שני סוגי האמנויות, ולמרות הידע המשותף לשני התחומים, כנראה שבשלב מסוים אדם הרוצה להתעמק חייב לבחור תחום יותר ממוקד ופחות רחב, זאת על פי אופיו ויכולתו.
עדיין, אין ספק שהתחומים הם משלימים זה לזה בהרבה מקרים ותורמים להתקדמותו של התלמיד בדרך בה הוא בוחר.
אוקטובר 2003
דף הבית
