חלק ב' - אומנויות לחימה כדרך זן
מבוא ושאלות
התייחסות למונחים שהוצגו בפרק הקודם, מופיעים בגישות שונות של לימוד לחימה. עם זאת התפיסה ההוליסטית מבין שיטות הלחימה היא זו שנכנה "אומנות לחימה", היא זו אשר מבצעת יישום מעניין ביותר של התפיסות שתוארו. על ידי תיאור, בחלק זה, של מספר גישות שונות ל"מטרת לימוד הלחימה", נרצה להציג מהו לימוד הלחימה כ"אומנות" למול סיבות אחרות ללימוד לחימה. ומשם נמשיך בהרחבת גישה זו.
ברצוני לנסות לטעון, על סמך גישות שיצוטטו ממאסטרים שונים, שלימוד הלחימה כאומנות, היא כזו שטומנת בחובה התייחסות רחבה ומעניינת ליישום המונחים (צ'י וטאי צ'י) שהוצגו, למול הקשר פרקטי של לימוד מיומנות הלחימה. הצגה זו היא עניינו האמיתי של הפרק הנוכחי.
כדי להבהיר את כוונתי, נפתח בשאלות שינחו אותנו בבירור הגישות השונות ללימוד לחימה:
· אילו הבדלים מציעות הגישות ללימוד הלחימה באופן תחרותי או לא תחרותי?
· מה גישות תירגול שונות מפתחות בלוחם?
· האם לימוד הלחימה יכול להיות תירגול בריאותי?
· האם יש קשר בין האפקט הבריאותי לבין התירגול הלחימתי של השיטה?
· האם יש "רמת אישיות" של לוחם. כזו שקשורה לרמתו בלחימה/בריאות?
· איזה הגדרות יסבירו לנו מהו "לוחם טוב"?
· מהו הקשר בין התשובות לשאלות הקודמות לבין הצ'י והטאי צ'י שהוצגו בפרק הראשון?
עם שאלות אלו בראש, נפנה להציג ארבע גישות שונות ללימוד לחימה:
הסתייגות: הציטוטים הרבים שאני מביא לקוחים מאמני לחימה של שיטות שונות. לרוב, השיטות הללו יתמכו האחד באמירתו של השני. ובשל כך, בחרתי להביא את האמירות מגישות שונות. על מנת להראות עד כמה הגישות שמובאות מופיעות בשיטות שונות. ולא באסכולה ספציפית ללימוד הלחימה.