המשך חלק ב'
סיווגי שיטות לחימה, על פי אופי האימון
ספורט
באופן כללי, שיטות "ספורט" יהיו כאלו שמכשירות את התלמיד להתמודדות בזירת הספורט. גישת הספורט, כגישה ללימוד לחימה, מופיעה באינספור שיטות, כגון: ג'ודו, קארטה, לחימה משולבת, טאי צ'י והרשימה נמשכת. החל מתחרות "הקאטה הכי יפה" ועד קרבות זירה.
יש שלוש טענות כנגד גישה זו של לימוד:
· פחות אפקטיבית ל"רחוב"- הרבה שיטות שמחפשות להכשיר "לוחמי רחוב", יטענו ששיטות ספורטיביות הן כאלו שמתעלמות ממה שקורה במציאות הרחוב. לדוגמא: מתאמני ספורט לחימה בד"כ לא מתאמנים לתת מכות לאיזורים רגישים בגוף, על אף שרצוי לתרגל זאת, יטענו אותן שיטות אחרות.
· שחיקה מוגברת של הגוף - ביקורת שמגיעה, בד"כ משיטות יותר רכות , היא שבגלל ש"ספורט לחימה" מכשיר תלמידים לספורט, שיטה כזו יכולה להתעלם משיקולי בריאות לטווח ארוך של התלמיד. לדוגמא: תלמיד שניכנס לקרב זירה, למרות פציעה, בגלל שמדובר במשחק אחרון בעונה.
· אובדן של המסורת - דהיינו, שמטרת הספורט מנתקת מהחיבור של לימוד השיטה לשורשים שלה. מבחינת אופן, גישה ומטרות האימון. אלו, לפי גישות מסויימות, מכילים ערך מוסף שנאבד בגישת הספורט.
העוסקים בשיטות לחימה כ"ספורט", בדרך כלל יגוננו על גישתם בכך שההיבט הספורטיבי הוא חינוך למצויינות, מעודד את המשך הפעילות הגופנית ושמדובר בכיף גדול. בנוסף, הם יטענו, שרק זירה, שבה שני הצדדים רוצים באמת לנצח, יכולה לתת טעימה מ"הדבר האמיתי". (אנו מתעלמים, בהקשר זה, מהמעטים שעוסקים בספורט כאמצעי פרנסה).
הגנה עצמית
הן שיטות שמכוונות ל"הגנה עצמית" במצבי אמת כמטרה עיקרית. לרוב, שיטות אלו יכוונו להכשיר "לוחמי רחוב" בזמן הכי קצר, אך יעשו זאת על חשבון של דברים אחרים (מנקודת המבט של שיטות מגישות אחרות, שיפורטו בהמשך).
לדוגמא: התפשרות על השחיקה שהתירגול יוצר במתאמן (פיזית ומנטלית).
לרוב, שיטות כאלה מתמקדות בתירגול של טכניקות בזוגות האחד על השני (בריחים, הטלות, אגרופים בעיטות וכו'), וקרבות ברמות שונות של התחייבות לקרב עד קרב "על רטוב" (כלומר קרב שבו הכל הולך עד שיש כניעה, זהו סגנון קרב, יש הטוענים מאסכולות שונות, שמוביל לכמות פציעות ושחיקה גדולה אצל תלמידים).
שיטות אלו גם יכולות לתרגל חישולים ולרוב לא יכללו תרגול קאטות . הגישה הזו, של הכשרת המתאמן להפוך ללוחם על ידי קרבות מתמידים. היא גישה אפשרית וקיימת ללימוד לחימה. בפרק הבא נציג גישה שונה לאותה המטרה.
התעמלות
שיטות "התעמלות", שעדיין יצאו איכשהו מלחימה (כלומר, לא שיטות אירובי וחדר כושר למיניהן), הן בעיקר כאלו שיצאו משיטות לחימה יותר פנימיות. בהן מתרגלים תנועות בסיסיות (חימום), קאטות (רצף תנועות, בעלי משמעות לחימתית ובריאותית) ועמידות סטטיות (בעלות ערך תירגול גדול, באומנויות לחימה רכות פנימיות). אך מושם דגש מאד מועט על האספקטים הלחימתיים של התירגול.
למרות שלגישות כאלו יש הרבה פופולאריות באיזורים שונים בעולם (כולל בארץ), מאסטרים משיטות מסורתיות שונות טוענים על בעייתיות גדולה בגישה הזו. דוגמא לכך נילקחה משיחה עם צ´אנג יו צ´ון (שמופיע
במאמר פורום אמנויות לחימה בתפוז) על שיטת הלחימה טאי צ'י צ'וואן:
" ש. האם אתה חושב שטאי צ´י צ´ואן השתנה כל כך מאז יאנג לו צ´אן?
ת. כן, אני מסתכל סביבי בסין ורואה הרבה אנשים עושים טאי צ´י צ´ואן אבל לא הרבה עושים טאי צ´י צ´ואן
ש. למה אתה מתכון, בודאי זה לא משנה איזה סגנון הם מתרגלים,זה טאי צ´י צ´ואן?
ת. אני לא מדבר על סגנונות שונים, אני מדבר על הדרך בה אנשים לומדים ט.צ´.צ´ בימינו. הם חושבים שאם הם לומדים כמה תנועות אטיות אז הם עושים ט.צ´.צ´.זה לוקח קצת יותר זמן והתמסרות בכדי ללמוד ט.צ´.צ´ בצורה הנכונה.
ש. אבל בודאי אלה אשר לא מעוניינים לתרגל בכדי להגיע למיומניות לחימה יסתפקו בתרגול התנועות האטיות?
ת. חלק מהם ישיג תועלת מעטה בנושא הבריאותי, אני מסכים עם זאת אבל ערך בריאותי גדול יותר נמצא בתרגול הנכון של האומנות
ש. מדוע החלטת להתאמן באומנות זו? האם בכדי לשפר את הבריאות או כאומנות לחימה?
ת. רובנו כאשר התחלנו לתרגל ט.צ´.צ´. הכרנו את האמנות כאומנות לחימה בלבד. אף אחד לא חשב על האומנות האדירה הזו כאומנות לבריאות עד שיאנג צ´נג פו הפך את גרסתו לכל כך פופולארית. בביצוע אומנות הלחימה שפרנו את בריאותינו אבל מעולם לא למדנו אותה לשם כך"
הציטוט הזה עונה באופן מפורש לשאלות שהצגנו בתחילת הפרק באומרו שללימוד הטאי צ'י יש השפעה בריאותית, אך עם זאת, שקבלת האפקט הבריאותי תלוי בתירגול הלחימה. הטענה הזו נראית תמוהה, שכן הקשר בין תירגול הלחימה לבריאות אינו ברור. אפשרות לבאור הקשר הזה, נירצה להציג בהמשך.
הבהרה:
טאי צ'י היא הצורה שמובעת בציור היין והיאנג. צ'וואן פירושו אגרוף. לכן, טאי צ'י צ'וואן מתורגם בד"כ: טאי - הגדול ביותר, העילאי; צ'י - ציר, כמו ציר של גלגל, אך גם קיצוני; צ'ואן - מילולית 'אגרוף' ובהשאלה 'שיטת לחימה'. כלומר טאי צ'י צ'ואן פירושו שיטת הלחימה של הציר העילאי, זה שסביבו נסובים הדברים. פירוש זה מופיע ב
"חרב לעט"
אומנות
הגישה המרכזית האחרונה היא זו של אומנות לחימה עם דגש על ה"אומנות". לא מדובר באומנות לחימה, באספקט האסטתי של התנועה (למרות שלדיוק יש חשיבות גדולה). בגישות אלו, לימוד האומנות לחימה אינה תחרותית, כפי שהציטוט הבא (המופיע
בשיחה
עם מאסטר וונג פו לאי) מבהיר:
"וונג פו לאי : להיכנס לתחרויות עם שיטות אחרות זה לא כדאי.
ש: למה?
וונג פו לאי: מהסיבות הבאות: בתחרות אתה לא לומד, אתה עסוק בלהתחרות. אפשר להיפצע. אם הפסדת אז הפסדת. אם ניצחת כנראה שהפסדת חבר. אז שוב הפסדת. אתה עובר על הכלל החשוב: איכפת מבלי שאיכפת. באימונים יש כלל שאינו ניתן לשימור בתחרויות: לא איכפת לי להפסיד, באתי ללמוד. או בלשון אחרת "תשקיע בהפסד". כלל זה מאפשר להגיע להקפדה מושלמת על עקרונות הטאי צ'י. לפי המסורת והכתבים הקלאסיים, שמירה על כלל זה תקרב אותנו ליכולת להיות בלתי מנוצחים ואף יותר מזה בלתי מותקפים."
גראנד מאסטר וונג פו לאי הוא ראש השיטה העולמית של השיטה "טסון נאן, מין פאי", המאגדת שלוש שיטות פנימיות רכות (טאי צ'י, שינג אי, פה-קוואה).
הציטוט שמובא עונה לנו בפירוש על השאלה שהצגנו בהתחלה. יש סיבות ללימוד הלחימה לא באופן תחרותי. היות שהאופן התחרותי יכול ליצור רגשות שלילים בין המיתחרים, ולעודד פציעות. אבל יותר מזה, הגישה התחרותית מונעת מהמתרגל "להשקיע בהפסד".
לקראת הפרק הבא נשאל - איזו גישה ללימוד לחימה מוצגת בציטוט הזה?
ולשם מענה נעבור לחלק הבא.
דף הבית
» טאי-צ'י צ'ואן
» אמנויות לחימה - מאמרים
» אינסוף ומידע באמנויות לחימה
» דף מס' 7
