המשך חלק ב'
טאי צ'י - לימוד הלחימה הוא כלי, יכולת לחימה היא רק תוצר
הקטע הבא לקוח מראיון עם מאסטר ניר מלחי, נשיא "המרכז הישראלי לטאי צ'י" בארץ. נביא ציטוט כמענה לשאלה שהשארנו מהסעיף הקודם.
"ש: מאסטר ניר, לאדם שאינו מתאמן בטאי צ'י, ולפעמים גם לאדם שכן, לא ברור הקשר בין לחימה לאימון הטאי צ'י, האם תוכל להסביר?
מאסטר ניר: הקאטה שלנו ממדלת קרב ממושך נגד יריבים רבים. היא מתרגלת אוסף של תנועות, תנוחות, יציבות, עקרונות, רעיונות וטכניקות. את כל אלה הקאטה "צורבת" לתוכו של המתרגל באימון היומיומי, והיוהו, התרגול בזוגות, מלמד אותנו להפעיל את הכל הלכה למעשה.
היוהו הוא החלק היישומי בשיטה שלנו.
ש: האם יוצא מזה שאנו מוגבלים לאוסף מסוים של תנועות וטכניקות בהתאם לקאטה?
מאסטר ניר: בהחלט לא. הקאטה פירושה "תבנית" וככזאת היא אמנם מגבילה, אך רק ככלי לימוד. כך היא למעשה מאפשרת לנו ללמוד טאי צ'י. בדיוק כמו שכוס היא תבנית שמגבילה את התה, אך בלעדיה לא נוכל להשתמש בו, כלומר לשתות. צאן צה , בספרו "אמנות המלחמה", כתב שהבסת היריב דורשת שימוש בשיטות מקובלות וגם בשיטות שאינן מקובלות, וכמו שמחמישה תווים (כך הייתה בנויה המוזיקה הסינית) ניתן ליצור אין סוף מנגינות ומחמישה צבעים ניתן ליצור אין סוף גוונים, כך גם השילוב בין שיטות מקובלות ושיטות שאינן מקובלות נותן אין סוף וריאציות. לכל תנועה בקאטה יש 24 סוגי אפליקציות, כך שיש אין-ספור המצבים והטכניקות שהקאטה מלמדת.
ש: האם ניסיון "רטוב" בלחימה משפיע על רמת הטאי צ'י של התלמיד?
מאסטר ניר: זה הפוך. רמת הטאי צ'י משפיעה על יכולת הלחימה, כמו גם על כל שאר היכולות. מי שמתאמן בטאי צ'י, רמת האישיות שלו עולה. הרמה שמגיעים אליה, רמת האישיות, קובעת כל דבר אחר. ההתקדמות תלויה במידת ההשקעה באימון, בסדר היום, בתזונה וכן בתלמיד עצמו. אחד יגיע לרמה מסוימת לאחר שנה של אימון, אחר יגיע רק לאחר שנתיים.
הלחימה כלחימה לא מקדמת את האישיות, היא יותר מעצבת אותה, ולרוב גם תוקעת את ההתקדמות. בן אדם שנלחם בג'נין, לדוגמא, לא בנוי בדרך כלל ללכת הביתה, לשכוח מהכל ולהמשיך הלאה. זה דומה לתרופה שמתקנת דבר אחד ובו זמנית מקלקלת דבר אחר.
מי שמתעסק בלחימה כמטרה ולא כתוצאה לומד מעט מאוד טכניקות. השיטה שלו תהיה תמיד לזהות יריב ו"לעדור" אותו כמה שיותר מהר לרצפה. זו גם השיטה היחידה שלו לפתרון מצבים בחיים, שיטה אותה הוא לוקח לכביש, לעבודה והביתה. אצלנו לומדים להגיע למקסימום תוצאה במינימום מאמץ, אצלנו לומדים נוסחה שתעבוד בכל רגע בחיים, בכל מצב. אצלנו הלחימה היא רק בדיקה עצמית."
ועוד נקודה חשובה, ממקום אחר:
"מאסטר ניר: דרך הלימוד אצלנו, בנויה כך שהתלמיד לוקח את עקרונות הטאי צ'י, מלביש אותם על התנועה ומוודא שהוא אכן עובד לפי העקרונות."
הציטוטים האחרונים מגלים לנו הרבה ממה שרצינו לדעת, וחוט להמשך. שוב, אנו מקבלים קאטה (רצף תנועות קבוע), כמסגרת שמאפשרת גדילה של "האני", כמו בקיודו. ואף שהקאטה מלמדת את הגוף בסיס שיוכל להתיישם בקרבות.
בנוסף, אנו קוראים שאספקט מהותי בתירגול הוא לימוד של תנועות ועקרונות, כאשר על התלמיד מוטל למזג, טיפין-טיפין, את הביצוע של התנועות באמצעות העקרונות. יש שאומרים שהביצוע של החיבור הזה הוא שמבדיל בין אדם שעושה תנועות של טאי צ'י צ'וואן לבין אדם שעושה טאי צ'י צ'וואן.
וכאן למעשה מתקבלת תשובה אחת לקשר בין זן ללחימה, ובין בריאות ללחימה. התירגול האישי, זה שמתבצע על ידי ניסיון לביצוע הקאטה והעקרונות, הוא זה שמקדם אותנו לבריאות גדולה יותר. שכן, אדם שמסוגל לבצע תנועות קאטה שהם "לא מהיום יום", בהתאם לעקרונות השיטה (כאשר התנועות והעקרונות מבוססים על הרפואה סינית, מרידיאנים וכן הלאה), יהיה אדם בריא. כאשר הלחימה היא הדרך, בשביל התלמיד, לבדוק ולתרגל עד כמה הוא באמת מתקדם בהטמעת התנועות והעקרונות לגופו. שכן, קל מאד לטעות לחשוב שמתקדמים בהבנת הטאי צ'י, אבל את ההתקדמות אפשר לבחון כאשר מנסים לשמור על העקרונות והתנועות מול "מציאות". דהיינו, מול התקפה של בן זוג (אגרוף, בעיטה, בריח וכו').
בקיודו המציאות שמשקפת את הקשת היא זו שמתבטאת בשמירתו על כללי הטכס, ובשורה התחתונה - האם הוא קלע למטרה (ממקום שקט, דהיינו תוך שמירה על עקרונות). מול כך, בתירגול לחימה כמו טאי צ'י, המציאות היא זו שמשתקפת בבן זוג לתרגילים ולקרבות.
בכך ענינו לשאלה שהבאנו לפני דפים רבים (מה הקשר בין לחימה לבריאות): כי אם ביצוע נכון של הטאי צ'י הוא זה שמפיק הכי הרבה השפעה בריאותית, אזי ברור שתירגול הלחימה היא מהותית לבריאות. בגלל שתירגול הלחימה היא אחת המראות החשובות שמשקפות לתלמיד עד כמה הוא מצליח ללמוד טאי צ'י. לדוגמא: אם אדם מדבר על שלווה אבל נכנס לפאניקה בזמן שהוא מותקף באגרוף, אזי הוא יכול לדעת שיש לו עוד הרבה מה לתרגל.
למעשה הציטוט מאפשר טענה יותר חזקה, והיא שהיכולת שמושגת ומתורגלת באומנות לחימה, של עקרונות והבנה, היא יותר מאשר כלי להתגונן מול תוקף בסימטה חשוכה - היא היכולת להתמודד בחיי היום יום! כי אם אתה מסוגל להיות רגוע מול אדם שתוקף אותך, איכשהו, אתה צריך גם להיות אדם שיצליח להיות רגוע מול מכונית שעוקפת בכביש, ומול צעקות של הילדים.
כלומר, האדם מתרגל את עצמו ברמה גופנית ומנטלית מול מצבי לחימה, אבל הלקחים שנלמדים בתירגול הם כאלו שמיועדים לעבור לתחומים נוספים בחיים. יהיו אף שיגידו שביכולת הזו, ליישם לימוד מהדוג'ו, לחיי היום יום - נימדדת בעצם רמתו האמיתית של הלוחם כאדם (יוצג בסוף הפרק). והנה סגרנו מעגל בין לחימה לזן.
קיבלנו קשר בין לחימה להתקדמות בזן. לכן לימוד הלחימה, כמו הזן, הוא לימוד אינסופי. היות שאי-הסופיות יכולה להיות מאד פשוטה אם נבין שהמציאות שמולה אנו "נילחמים" היא כזו שמתוארת במונחי היין יאנג הפרקטלי. דהיינו מציאות שתמיד מכילה עומק נוסף של הבנה לבדוק, להכיר ולהבין בתוכה.
תירגול ולימוד אמנות הלחימה מיועד לשכלל את זרימת המידע (צ'י) של המתרגל (האדם) ביחס לעצמו (הפיזי/מנטלי) וסביבתו (רמות היין-יאנג השונות). מזה עולה פירוש לסוף הציטוט, השאיפה ל-"מקסימום תוצאה במינימום מאמץ", היא בעצם השאיפה להיכרות המקסימלית האפשרית עם המציאות, כאשר היכרות זו מאפשרת להיות יעילים ביחס למציאות הניחוות. ייתכן וכך אפשר להבין את משפטו של איש הקיודו מתחילת הסעיף: "מטרת הקיודו היא להביא אותנו לכלל שלמות"...
דף הבית
» טאי-צ'י צ'ואן
» אמנויות לחימה - מאמרים
» אינסוף ומידע באמנויות לחימה
» דף מס' 9
