התחלתי ללמוד טאי-צ'י צ'ואן בסוף 1992, באחת הקבוצות השייכות ל"המרכז הישראלי לטאי-צ'י".
מדוע התחלתי? פשוט בשלב מסוים של החיים השאיפות שלי נפגשו עם האפשרויות.
כמובן, היו לי גם הסיבות שהייתי מודע אליהן:
- הרצון ללמוד שיטת לחימה והגנה עצמית שלא דורשת יכולות פיזיות גבוהות.
- התקווה להשתלט על חלק מהכוחות המיסטיים האופפים את אומנויות המזרח.
- לפתור פעם אחת ולתמיד את בעיות הגב שלי.
במשך שנות האימון מטרות אלו הלכו והשתנו, חלקן התבטלו. עד שבשלב מסוים כבר לא יכולתי לענות לשאלה "מדוע אתה לומד טאי-צ'י?" משהו ברור יותר מ-"זה מה שאני מרגיש שנכון וטוב לי לעשות".
מדוע מכל סוגי אמנויות לחימה בחרתי דווקא אמנות לחימה טאי-צ'י צ'ואן ודווקא בשיטה של ה"מרכז"? למעשה, לא בחרתי שיטה, אלא את ראש השיטה, את המורה. דמותו של ניר מלחי - לוחם שייטת לשעבר, אמן לחימה שעוסק בתחום זה באופן רציני מגיל 14, אחד שבילה במזרח כתשע שנים, למד וניסה שיטות שונות, ובסופו של דבר בחר דווקא בטאי-צ'י צ'ואן ודווקא במאסטר וונג פו לאי בתור המורה - כל זה החדיר בי את הביטחון שיש כאן מורה שיכול ללמד אותי משהו אמיתי, שעונה לחיפושים שלי, שיעזור לי להתפתח.
הוא כבר עשה בשבילי את תהליך החיפוש, ולי נשאר רק לקחת את התוצאה. ובנוסף, העובדה שניר הוא בעל תשובה ושומר מצוות, נתנה לי ביטחון שלא אסחף לצדדים שסותרים את ערכי היהדות (עבודה זרה), שקיימים באמנויות אזוטריות מזרחיות.
הקבוצה שבה התחלתי היתה "נודדת": כל כמה זמן מקום האימונים עבר לישוב אחר, באיזור בין גדרה לקריית גת. לפעמים התאמנו בקור מקפיא עד שנאלצנו ללבוש כפפות, לפעמים בחום נוראי, ולפעמים ברוח מאווררים ענקיים, שקשה היה לעמוד לידם או לדבר. קיבלתי את כל זה כחלק בלתי נפרד מהאימונים, בגישת קבלה מוחלטת.
בתחילת 1995 הצטרפתי לקבוצת מתקדמים בבית הספר של "המרכז הישראלי לטאי-צ'י" בתל-אביב. רק אז נודע לי, שטאי-צ'י צ'ואן הוא רק שלב ראשון בלימוד השיטה שנקראת
"צון נאן".
בשלב מסוים התחלתי לעזור בהדרכה ומאוחר יותר גם להדריך קבוצה.
מאוחר יותר זכיתי לעבור טקס "היישי", שבו חותם התלמיד על החלטתו להיות חלק מהשיטה, ממשפחת קונג-פו. זוהי התחייבות לקיים תנאים מסוימים - מעבר לחובות של תלמיד רגיל בבית-ספר לאומנויות לחימה.
בתחילת הדרך לא קיבלתי תמיכה רבה בבית. בעיני אישתי היה זה עיסוק שגוזל את בעלה ממנה ומהמשפחה. במשך הזמן, כשראתה את פירות האימונים בשינוים שחלו בי, היחס שלה לטאי-צ'י השתנה, עד שהיא בעצמה הצטרפה לקבוצה שהדרכתי.
במשך השנים, טאי-צ'י עזר מאד לשיפור בריאותי, כולל פתרון הבעיות שלא הייתי מודע להן קודם לכן. השתפרו היחסים במשפחה, רמת האנרגיה שלי עלתה, הצטמצמו שעות השינה, הביטחון העצמי התחזק, פיתחתי יכולת הגנה עצמית והכרתי אנשים שטוב לי בקרבתם.
הגעתי למסקנה שאין לי שום מטרה מוגדרת שעבורה הייתי מוכן להקדיש לאימונים כל כך הרבה זמן, כסף, יגיעה וטרחה. והסיבה שאני בכל זאת ממשיך היא לא במטרה כלשהי אלא בשינויים ובחוויות שאני עובר במשך שנות האימון. שינויים פנימיים של אישיות. שינוים שאני מכוון אליהם, עובד עליהם ופוגש אותם בברכה. זוהי הדרך של גילוי עצמי, של חיפוש התשובה לשאלה הנצחית "מי אני ומה עלי לעשות בחיים?".
היום בחיים שלי יש יותר חיות, והם מתקרבים יותר לחיים שמתאימים לי, להבדיל מהחיים שהסביבה פעם "החליטה" לנכון עבורי.
כפי שאני מבין את המסר של המאסטר ניר מלחי, תפקידה של אמנות לחימה הוא להביא את התלמיד למצב, בו הוא יוכל לפתור ביעילות כל בעיה בחיים: "מקסימום תוצאה במינימום מאמץ". חלק מהעניין, כמובן - לא לתת לבעיות להתפתח לממדים שנצטרך לפתור אותן.
בנוסף למדנו, שלאמנות לחימה יש יתרון גדול לעומת סוגים אחרים של אמנות ואומנות: התלמיד מפתח את הכוחות הגלומים בו והם מתבטאים בכל התחומים שהוא עוסק, ולא רק באותה האמנות שהוא לומד. תוך זמן קצר הוא יוכל להגיע בכל סוג של אמנות או אומנות לאותה הרמה שהגיע באמנות לחימה, יהיה זה שיטת ריפוי, פיסול, ריקוד, שירה או כל דבר אחר.
ומה עכשיו?
במשך השנים למדתי המון תנועות, עקרונות וטכניקות לחימה, הדרכתי קבוצות.
האם הגעתי לשלב שבו אני יכול לומר: "הגעתי לרמה גבוהה"?
להפתעתי, ההפך הוא הנכון: מדי פעם אני מגלה: "הנה, סוף סוף אני באמת מתחיל להבין משהו באמנות לחימה".
באביב 2008 עזבתי את המרכז הישראלי לטאי-צ'י בחיפוש אחרי מקום שמתאים יותר עבורי בשלב זה של החיים, מקום שאוכל בו להמשיך ולהתפתח - כאמן לחימה וכאדם.
התנסיתי בשיטות איאיידו (אמנות יפנית של שליפת החרב) ואייקידו אצל זאב ארליך – מורה נפלא לאמנויות לחימה, לתרבות יפן ולחיים.
בנובמבר 2009 התחלתי ללמוד טאי-צ'י אצל
ניצן מיכאלי, אחד המורים הוותיקים לטאי-צ'י בישראל.
אני שוב תלמיד מתחיל - איזו הרגשה נהדרת!
אז אני מאחל לעצמי, ולכל אלה ההולכים יחד איתי, להמשיך לחפש, להתקדם ולהשתנות, ותמיד להרגיש שאנו רק בתחילת הדרך!
בנימין ברוצקי, ינואר 2010
דרכי
כאשר התחלתי ללמוד טאי-צ'י של שיטת "צון-נאן" לא ידעתי כלום.
אחרי שנתיים החלטתי שאני יודע מספיק כדי להתחיל ללמד אנשים אחרים.
אחרי חמש שנים הבנתי שאני לא כל כך יודע מה שאני מלמד.
אחרי שבע שנים חשבתי שהגעתי לרמה די גבוהה בתנועה, בשליטה באנרגיה הפנימית ובעבודה בזוגות.
אחרי אחת-עשרה שנה התחלתי לחוש שמשהו חסר, מבחינה יסודית, בכל מה שאני עושה בתחום הזה.
אחרי שלוש-עשרה שנה התחלתי להבין מה חסר ואיפה הכוון.
אחרי חמש-עשרה שנה יכולתי להיות "מורה פנימי" של עצמי, במובנים מסויימים. התנועה יוצאת תמיד מהמרכז, האנרגיה מוחשית וזורמת, עקרונות טאי-צ'י ושינג-אי הופנמו והפכו לטבע שלי.
אז הבנתי שאני עומד בתחילת הדרך, שעכשיו אני בשל להתחיל ללמוד.
ושם אני גם כיום - בהתחלה, מוכן ופתוח ללמידה על עצמי, על החבוי בתוכי ועל הגלוי.
וגם כמטפל וכתלמיד בשיטת "עוצמת הרכות" אני עובר תהליך דומה: מ"לא יודע" אל "יודע", ואל "אני ממש יודע" ועד ל "אני בתחילת הדרך".
אחרי ארבע שנים של לימודיי במרכז עוצמת הרכות אני מתקרב היום אל "אני יודע".
לפחות כיום, עם הניסיון של טאי-צ'י ו"צון-נאן", ברור לי שלפניי עוד דרך ארוכה - עד שאבין שאני רק בהתחלה.
אני מאחל לעצמי שנים רבות ללכת קדימה וגם להישאר באותו מקום מבורך - התלמיד המתחיל של החיים.
בנימין, יוני 2009
דף הבית
