התחלתי ללמוד טאי-צ'י בסוף 1992 בקבוצה מטעם "המרכז הישראלי לטאי-צ'י".
מדוע בחרתי דווקא בשיטה הזאת? למעשה, לא בחרתי שיטה, אלא את המורה. דמותו של ניר מלחי - לוחם שייטת לשעבר, אמן לחימה שעוסק בתחום זה באופן רציני מגיל 14, אחד שבילה במזרח כתשע שנים, למד וניסה שיטות שונות, ובסופו של דבר בחר דווקא בטאי-צ'י צ'ואן ובמאסטר וונג פו לאי בתור המורה - כל זה החדיר בי בטחון, שיש כאן מורה שיכול ללמד אותי משהו אמיתי, שיעזור לי להתפתח. הוא כבר עשה בשבילי את תהליך החיפוש, ולי נשאר רק לקחת את התוצאה. ובנוסף, העובדה שניר הוא בעל תשובה ושומר מצוות, נתנה לי ביטחון שלא אסחף לצדדים שסותרים את ערכי היהדות (עבודה זרה), שקיימים באמנויות אזוטריות מזרחיות.
קבוצה שבה התחלתי היתה "נודדת": כל כמה זמן מקום האימונים עבר לישוב אחר, באיזור בין גדרה לקיבוץ גל-און (אחרי קריית גת). לפעמים התאמנו בקור מקפיא עד שנאלצנו ללבוש כפפות, לפעמים בחום נוראי, ולפעמים ברוח מאווררים ענקיים, שקשה היה לעמוד לידם או לדבר. קיבלתי את כל זה כחלק בלתי נפרד מהאימונים, בגישת קבלה מוחלטת.
בתחילת 1995 הצטרפתי לקבוצת מתקדמים בבית הספר של "המרכז הישראלי לטאי-צ'י"
בתל-אביב. ומאז אני שם.
רק אז נודע לי, שטאי-צ'י צ'ואן הוא רק שלב ראשון בלימוד השיטה, שנקראת
"צון נאן".
בשלב מסוים התחלתי לעזור בהדרכה ומאוחר יותר גם להדריך קבוצה.
זכיתי לעבור טקס "היישי", שבו חותם התלמיד על החלטתו להיות חלק מהשיטה, ממשפחת קונג-פו. זוהי התחייבות לקיים תנאים מסוימים - מעבר לחובות של תלמיד רגיל בבית-ספר לאומנויות לחימה.
בתחילת הדרך לא קיבלתי תמיכה רבה בבית. בעיני אישתי היה זה עיסוק שגוזל את בעלה ממנה ומהמשפחה. במשך הזמן, כשהיא ראתה את פירות האימונים בשינוים שחלו בי - היחס שלה לטאי-צ'י השתנה, עד שהיא בעצמה הצטרפה לקבוצה שהדרכתי.
כיום אני ממשיך ללמוד ולהתאמן במרכז הישראלי לטאי-צ'י וגם בשיעורי היישי אצל מאסטר ניר מלחי.
אני מדריך קבוצות טאי-צ'י באיזור בגדרה.
כהרחבה לשיעורים הרגילים פתחתי גם קבוצת קונג-פו למבוגרים, שעוזרת לתלמידיי להפנים את העקרונות שלמדו בשיעורי טאי-צ'י ולפתח את היכולת של הגנה עצמית.
כמו כן, אני מלמד בני נוער וילדים הגנה עצמית וקונג-פו בנוסח טאי-צ'י -
קונג-פו בדרך רכה.
מדוע התחלתי?
אין סיבה אחת מסוימת, אלא בשלב מסוים של החיים הגיעה השעה שהשאיפות שלי נפגשו עם האפשרות ללמוד את השיטה.
כמובן, היו גם הסיבות שהייתי מודע להן:
- רצון ללמוד שיטת לחימה יעילה, ללא דרישות פיזיות מיוחדות
- תקווה להשתלט על חלק מכוחות המיסטיים האופפים את אומנויות המזרח
- לפתור פעם אחת ולתמיד את בעיות הגב שלי.
במשך שנות האימון
מטרות אלו הלכו והשתנו, עד שבשלב מסוים כבר לא יכולתי לענות לשאלה "מדוע אתה לומד טאי-צ'י?" משהו ברור יותר מ-"זה מה שאני מרגיש שעלי לעשות".
טאי-צ'י עזר מאד לשיפור בריאותי - כולל פתרון הבעיות שלא הייתי מודע להן קודם לכן. השתפרו היחסים במשפחה, רמת האנרגיה שלי עלתה, הצטמצמו שעות השינה, הביטחון העצמי התחזק, פיתחתי יכולת הגנה עצמית והכרתי אנשים שטוב לי בקרבתם.
כל זה ישנו. יחד עם זאת, ברור לי שלא אלה הן המטרות הסופיות של האימונים.
הגעתי למסקנה שאין לי שום מטרה מוגדרת שעבורה הייתי מוכן להקדיש כל כך הרבה זמן, כסף, יגיעה וטרחה, והסיבה שאני בכל זאת ממשיך, היא לא במטרה כלשהי, אלא בשינויים שאני עובר במשך שנות האימון. שינויים פנימיים של אישיות. שינוים שאני מכוון אליהם, עובד עליהם ופוגש אותם בברכה.
זוהי הדרך של גילוי עצמי, של חיפוש התשובה לשאלה הנצחית
"מי אני ומה עלי לעשות בחיים".
היום בחיים שלי יש יותר חיות, והם ומתקרבים יותר לחיים המתאימים לי, להבדיל מהחיים שהסביבה פעם "החליטה" לנכון עבורי.
כפי שאני מבין את המסר של המורה שלי, מאסטר ניר מלחי, תפקידה של אמנות לחימה הוא להביא את התלמיד למצב, בו הוא יוכל לפתור ביעילות כל בעיה בחיים: "מקסימום תוצאה במינימום מאמץ". חלק מהעניין, כמובן - לא לתת לבעיות להתפתח לממדים שנצטרך לפתור אותן.
בנוסף לכך למדנו, שלאמנות לחימה יש יתרון גדול לעומת סוגים אחרים של אמנות ואומנות: התלמיד מפתח את הכוחות הגלומים בו בכל התחומים בו-זמנית, ולא רק באותה האמנות שהוא לומד. תוך זמן קצר ביותר הוא יוכל להגיע בכל סוג של אמנות או אומנות לאותה הרמה שהגיע באמנות לחימה, יהיה זה רפואה, פיסול, ריקוד או כל דבר אחר.
ומה עכשיו?
במשך השנים למדתי המון תנועות, תנוחות, עקרונות וטכניקות לחימה, הדרכתי קבוצות.
האם הגעתי לשלב שבו אני יכול לומר: "זהו, הגעתי לרמה גבוהה"?
להפתעתי, ההפך הוא הנכון: מדי פעם אני מגלה שסוף סוף אני באמת מתחיל ללמוד את האמנות.
אז אני מאחל לעצמי, ולאלה ההולכים יחד איתי, להמשיך להתקדם ולהשתנות, ותמיד להרגיש שאנו רק בתחילת הדרך!
בנימין, מאי 2003
נשמח לקבל את
תגובתך
דף הבית
