הגעתי ליפן עם מטרה מוגדרת: להשתלם עד לדרגה הגבוהה ביותר באומנויות הלחימה היפניות. ובאמת, הקדשתי שם את כל כולי לנושא. רוב שעות היום עסקתי באימוני הקרטה. לאחר מכן הקדשתי שנות לימוד לטאי צ'י, גם הוא אחד מסוגי הלחימה הסיניים. תוך כדי הלימודים המפרכים הללו גיליתי פתאום שאני יהודי. ואולי אף יותר מזה; שאני אפילו יהודי דתי.
נשמע מוזר!
ניר: בהחלט. אני יודע. אבל זה מה שקרה בשעה שעסקתי במדיטציה. כדי להתקדם בלימודי, עשיתי כל מה שהמורים אמרו לי לעשות. הם היו אומרים לי מה לאכול, איך לישון, איך ללכת ואיך לרוץ. אחר כך באו גם דברים שכיום אני לא מבין כיצד בכלל עשיתי אותם. הלימודים הללו דרשו גם קידות ותפילות לבודהא. כך, שמהר מאוד הגעתי למסקנה שאני בעצם אדם דתי. אם כי, בכלל לא חשבתי אז בכיוון של יהדות.
מה אפוא גרם לשינוי?
ניר: ובכן, הסתובבתי שם בכמה מנזרים ומקדשים. המורה שלי הוגן-סאן שמו, ישב בקנאמה. זהו מקדש לזן בודהיזם. באתי אליו כדי לעשות מדיטציה. המדיטציה זו טכניקה המביאה את האדם למה שהם קוראים – ''הארה''. הארה זו, על פי שיטתם, פירושה להגיע לידיעה עצמית: מי אני, מה אני ומה הם החיים בכלל. אני לא מעוניין להרחיב את הדיבור על כך. כי זה נוגע לכמה ענפים של עבודה זרה ממש. אבל בפועל, בתנוחות המדיטציה, אתה מסוגל להגיע למצב של שלווה, המאפשרת לך להתבונן פנימה אל תוך נשמתך.
ואז, מה קרה?
ניר: להפתעתי, גיליתי שאני יהודי. הגלוי המם אותי, כי הייתי רחוק ביותר מרעיון מוזר כזה. אבל, זו היתה הרגשה ברורה שעלתה מתוכי ולא יכולתי להתכחש לה. הגילוי הטורדני הפריע לי יותר מכל שאר הגילויים הקטנים הנוספים, אותם גיליתי על ניר מלחי, בשעות בהן עשיתי מדיטציה. מה שהפריע לי במיוחד היה שהתערערה התבנית הישראלית שלי, בתוכה חייתי.
עד אותו רגע ראיתי את עצמי כישראלי ולא כיהודי. כן יהודי, לא יהודי, מה זה משנה? הנושא לא נראה לי כה חשוב, שכדאי בכלל לעסוק בו. והנה, פתאום, אני מגלה בקרבי דווקא את הנקודה היהודית הזאת. זה הטריד אותי מאוד. בתחילה, במשך תקופה די ארוכה, התעלמתי מכל העניין. אבל – ללא הועיל. הנקודה הזאת הלכה והתבהרה בקרבי ולא יכולתי לעצור בעדה.
אחרי שנתיים גיליתי שלכל מקום אליו אני הולך, הולך איתי גם הראש הזה וגם התמונה הזאת. ראיתי אותה כל הזמן לנגד עיני. היום אני אומר על כך את הפסוק בתהילים: ''אנה מפניך אברח''.
במשך הזמן הזה, היו עוד ''איתותים'' או ''ניעורים''. הללו העמיקו את ההרגשה הזאת. אני כמובן, המשכתי באימוני הקרטה שלי. הם תפסו, כאמור, חלק גדול מסדר היום שלי. יום אחד הקדמתי לבוא אל האימון. עמדתי וחיכיתי שהאימון יתחיל.
ברגעים ה''מתים'' הללו לקחתי לידי איזה ספר על יוגה, שהיה מונח על השולחן. עיינתי בו מעט. הספר עסק בעיקר בתרבות היוגה ובמהותה הכללית. עד כמה שזכור לי כעת, היה הספר כתוב בשפה האנגלית. קראתי בו להנאתי. והנה – ''איתות''. הופתעתי פתאום לגלות, שבכל מספר עמודים, כשמחבר הספר ביקש להמחיש נושא מסוים, השתמש בסמלים יהודיים, בציורים המופיעים אצלנו בספרי הקבלה.
לדוגמא, המגן דוד שלנו מוגדר אצלם בתור סמל האנרגיה הקוסמית. העץ עם שם השם המיוחד הופיע בספר באותיות עבריות עתיקות חרותות על הגזע, כשעל ענפי העץ מופיעים שמות שונים משמות ה'. זאת, בתוספת ציורים, שונים, שלא את כולם אני זוכר כעת. וכך, לאורך כל הספר, ליווה המחבר את הסבריו בהמחשות מן הקבלה היהודית.
תגלית זו בהחלט ''ניערה'' אותי, למרות שהדבר לא הורגש מיד, כי אם רק לאחר זמן. בינתיים המשכתי בסדר היום הרגיל שלי. המשכתי גם לנסוע כל כמה שבועות למנזר, עושה מדיטציה, כאילו לא עבר עלי דבר. וזאת, בשעה שבהחלט הייתי מודע לכך שמשהו מתחולל בקרבי.
נסה לפרט את ההרגשה שלך.
ניר: ובכן, זה כך. בחרתי בדרך חיים מסוימת, דרך חיים של קרטה, רחוק מאוד מן היהדות וממה שהיא מסמלת. אני צועד אל דרך זו בהתמדה. והנה, כדי להסביר לי לעומק את הכיוון בו בחרתי, מביאים לי הוכחות דווקא מדרך מנוגדת, מן... הקבלה היהודית. והיא עוד נחשבת כסמכות העליונה להבנת היוגה ולשאר תורות המזרח. אתה מבין לאיזו סיטואציה נפשית מזרה נקלעתי?!
מה היה ההסבר שלהם לעובדה שהם זקוקים לקבלה כדי להבין את המשמעות העמוקה של היוגה?
ניר: אני לא יודע מה ההסבר. אני בכלל לא זוכר את המילים שקראתי בספר ההוא. רק העובדה עצמה זכורה לי.
האם הם טוענים שהמגן דוד הוא סמל שלהם?
ניר: בפרוש לא! הם אומרים: עד נקודה זו אנחנו יודעים ומבינים, מכאן והלאה – חפשו בקבלה היהודי... מורים רבים, במיוחד הגדולים שביניהם, כמו לדוגמא המורה שלי במנזר, מודים בפה מלא: ''אנחנו – הפסגה, אבל זו פסגה של גבעה. לעומת זאת, היהדות היא ההר הגבוה שאי אפשר לראות את שיאו. אתה רוצה ללמוד מאיתנו? בבקשה! אבל, בשלב מסוים, כדאי שתלך ללמוד תורה.''
כך אמרו לך בפה מלא?
ניר: לא רק לי, לכולם! אספר לך עוד משהו בהקשר זה. אחד החברים שלנו, שם ביפן, שמע מפי המורה הגדול לקרטה, נקייאמה, דברים ברורים בנושא. נקייאמה היה אחד המורים המפורסמים ביותר בעולם לאמנות לחימה זו. הוא כתב גם ספרים בנושא. מבית מדרשו התפלגו, לאחר מכן, שיטות שונות, למעשה, כמעט כל שיטות הלימוד של הקרטה בימינו מקום ממנו. חברי, חים שמו, שאל אותו, באחת ההזדמנויות, מהי הדרך להגיע לרמה גבוהה ביותר בלחימה.
התשובה היתה מפתיעה: ''כדי להגיע לרמה גבוהה בלחימה, צריכה גם אישיות הלומד להיות ברמה רוחנית גבוהה. כי הלחימה היא חלק מן העצמיות שלך, מן הבניין הנפשי שלך. וכדי להגיע לרמה גבוהה זו חייבים לתרגל מדיטציה. האמת היא – סיים נקייאמה את דבריו – שאצלכם, היהודים, מצויות הטכניקות הגבוהות והיעילות ביותר בתחום זה. ואם הייתי יכול, הייתי הולך ללמוד אותן מכם. אבל, הן גדולות עלי ואני פוחד...''
עד כדי כך?
ניר: כן. עד כדי כך! המילים הללו הרשימו מאוד את החבר שלי. הרשימו אותו עד כדי כך שהחליט לכת ללמוד את ה... זן בודהיזם. והנה, גם מפי המורה שלו לזן בודהיזם שמע את אותן הזמירות: ''לכם היהודים יש מה שלנו אין''. גם הוא דיבר איתו במפורש על תורת הקבלה.
והבחור חזר בתשובה?
ניר: לא! מה פתאום? הלוא כפי שאמרתי לך, אנו מחוסנים מפני היהדות! הרי גם אני התעלמתי במשך שנתיים מן הנשא המטריד, למרות שידעתי בתחושה מלאה שאני יהודי.
כן, אבל אצלך זה בכל אופן קרה?
ניר: נכון, כי יום אחד בכל זאת התחולל השינוי, המהפך. הגעתי שוב למנזר, אליו הייתי נוסע מדי פעם.נסעתי לשם, אני זוכר, רכוב על אופנוע גדול. הדהירה על אופנועים היתה אהבתי השנייה אחרי הקראטה. חציתי את כל יפן, כדי להגיע אל האי. שם – באחרת העיירות – היה המנזר הקטן ''שלי''. הגעתי אליו כדי לתרגל מדיטציה למשך כמה ימים רצופים. אוכל לא מקבלים בימי התרגול, רק שתייה. צמים שלושה ארבעה ימים. סוד העניין הוא לשבת ולשבת. יושבים זמן ממושך ללא ניע. ואז קמים, הולכים חמש דקות בצורה מסוימת שמכתיבה המדיטציה, חייבים גם לקיים את המצוות המעשיות של הבודהיזם...
זהו! לי זה הספיק! ברגע ששמעתי את הדברים הללו ידעתי שזה היום האחרון שלי שם. שנתיים עד שנתיים וחצי ברחתי מן המציאות שהתגלתה לי על יהדותי. והנה, השיחה הקצרה הזאת הפסיקה לי – בבת אחת – את הבריחה הזאת ממנה. באותו רגע הבנתי שאין לאן לברוח. ותחושת היהדות שאני חש בקרבי ''תברח'' יחד איתי, לכל מקום.
מה הפריע לך בצורך לקיים את המצוות המעשיות של הבודהיזם?
ניר: קשה לי להסביר את הדבר. באותו רגע זה היה ניעור חזק מאוד.
וכל השנתיים וחצי עסקת במדיטציה ובזן רק בצד טכני?
ניר: כן, פחות או יותר. אבל כאשר התברר לי שאי אפר לנתק את הזן מן הבודהיזם ולמעשה הינם קשורים זה בזה בקשר בל ינתק, הבנתי שעלי להתרחק מכל העסק הזה. כי בפועל, כשאתה עוסק בזן אתה עוסק בבודהיזם. זו מערכת אחת קומפקטית. אי אפשר לטעון שאני עוסק רק בזן, משום שבפועל אתה עוסק גם בדת הבודהיסטית.
בכל אופן אני שואל: נו, אז מה?
ניר: אסביר. זו היתה תקופה די ארוכה בו חייתי על פי סדר יום קבוע ומפותל. בליבי כבר היתה התלבטות מסוימת לגבי דרך חיי. ספר היוגה והתייחסותו לקבלה כבר היה בהיסטוריה שלי ו''נידנד'' שם. כנראה שבאותו רגע בו שוחחתי עם החבר הזה כבר הייתי בשל לקלוט זעזוע נוסף. לפתע, הבנתי שעם סדר יום כל כך מורכב ומפותל שכל הטובות מובטחים לי בו, אזי אני יכול למצוא את כל הנחוץ לי בסדר היום של היהדות.
כי זאת ידעתי: יש ביהדות סדר יום מסוים, וקיום המצוות הוא חלק מהותי ממנו. אני לא יודע עד כמה ניתן להסביר את מה שהרגשתי באותו רגע. אבל השיחה עם אותו חבר באה לי בדיוק ברגע ובמקום הנכון.
ידוע שלצורך טיפוס בהרים מצטיידים בצרור מלא יתדות. לפעמים מגיעים למקום בו הצוק חלק. אז תוקעים בו מסמר קטן שתוקעים אותו במקום הנכון וברגע הנכון, מאפשר לך להמשיך לטפס. בלעדיו לא תוכל להמשיך לטפס. בלעדיו לא תוכל להמשיך, כי הסלע חל. די ביתד קטן. אולי זה מה שקרה איתי. ה''יתד'' נתקע בי בדיוק בזמן המתאים.
זו נקודת ציון מעניינת, אצל רבים אשר גילו בשלב זה או אחר את היהדות. ה''איתותים'', או כפי שאתה קורא להם ה''ניעורים'' מופיעים בדיוק ברגע הנכון. אותו איתות, בזמן אחר או אם יופיע לאדם שזכה לו ברגע המתאים, מכיל ה''איתות'' משמעות וגורם מעורר.
ניר: ככה זה בדיוק. עכשיו, כדי שהמערכת עליה אנו מדברים תהיה מובנת יותר, אזכיר כאן איתות שכזה מתקופת הצבא. זהו איתות הקשור ישירות לחבר ההוא מן המנזר. בצבא קיים מצב, בו אתה נקלע לשדה קרב אמיתי. היא מה שנקרא ''רטוב''. זהו מצב שאינו קיים בשעת האימונים. אתה רץ תחת אש, אתה קופץ מצד אל צד, אתה מתכופף ברגע הנכון ובדיוק בשעה שיורים עליך. אתה מסתובב, יורה בלי לכוון ובכל זאת קולע בול במטרה. אתה חש בעליל שהדברים כאילו מוכתבים לך... אתה עושה את כל מה שצריך לעשות ומתי שצריך לעשות. והנה, הכל ''מתלבש'' עליך בצורה הטובה ביותר.
אמנם לא תמיד בשעת קרב מתגלגלים כך הדברים. אבל כשזה קורה, אתה לא יכול להתעלם מן התחושה שיש מישהו מעליך השומר עליך. מישהו, הדואג שאינסטינקטיבית תעשה ברגע הנכון את הפעולה הנכונה שתציל אותך מן המוות הבטוח או מן הפציעה. באותן שעות זו הרגשה ברורה ביותר. כל הדרך חזרה משדה הקרב אל הבסיס, יש לך גם זמן לחשוב על הנושא המופלא. אלא מה? בשערי הבסיס אתה כבר שוכח מן האירועים.
כולם מחכים לך ומצביעים עליך כמו על גיבור. האגו מתנפח. ואם אתה יכול להיות הגיבור, למה לך לחשוב ולהרהר בשאלה אם יש משהו או מישהו מעליך. תוך זמן קצר ביותר אתה כבר לא זוכר את התחושה הזאת בשעת הקרב. ואם אתה כן זוכר, מה אתה עושה עם זה? שום דבר! פשוט, מתעלמים מן התופעה ומן התחושה המתלווה אליה. שירתתי בקומנדו ימי. שם נלחמים בקבוצות קטנות, ולפעמים נקלעים לתוך מהומות גדולות. על כן, אני יודע על מה אני מדבר.
בלילה האחרון שלי במנזר ישבתי עם הבחור הישראלי, שחיפש קיצורי דרך כדי להגיע להארה. ישבנו ודיברנו. זה היה בלילה. בלילה, בדרך כלל, האמת מבררת יותר טוב. השעה היתה אחת אחרי חצות. יצאנו מן המנזר וטיילנו. הגענו למקום בו נזיר שחי לפני 1000 שנה חרט בציפורניו ציור בסלע. ושם, ליד הסלע הזה, הוא סיפר לי חלק מסיפור חייו.
בתחילת מלחמת יום הכיפורים הוא היה מדריך לכושר גופני. אך, כשפרצו הקרבות ביקש להצטרף לכוח הלוחם. הוא לא ידע בדיוק מה זו מלחמה, אבל רצה בכל מחיר ליטול בה חלק. הוא הצטרף לצוות של אחד הזחל''מים, ותוך תקופה די קצרה מצא את עצמו כמפקד הזחל''ם. לבחור לא היתה כל הכשרה צבאית. אבל בחלוף השעות והימים למד ותיפקד כראוי.
הוא סיפר לי על ההרגשה הזאת שתיארתי. זו ההרגשה ה''רטובה'' בזמן קרב... להתכופף בדיוק רגע לפני שפגז חולף מעל ראשך. לירות מבלי לכוון ועם זאת לקלוע ''בול''. והוא, כמוני, הרגיש שיש משהו השומר עליו. אבל, בניגוד לרבים אחרים, השוכחים במהרה את התחושה הזאת – הוא שמר עליה מאותו יום ואילך. היא מלווה אותו בצורה ברורה עד היום. אם כי הוא לא יודע מה לעשות איתה. כך הגיעה אל המדיטציה הטרנסנדנטלית. ממנה – הגיע ליפן. היום, הוא תקוע אצל איזה גורו בהודו.
ובכן, עזבתי את אותו מקדש ואת המורה שלח. ולא חזרתי לשם יותר. הלה לא וויתר עלי בקלות שכזאת. במשך תקופה ארוכה שלח אלי את שליחיו כדי לשכנע אותי לחזור. הם האמינו שנוצרתי לגדולות בתורת הזן. אחד משליחיו אף אמר לי: ''המאסטר טוען שאם תמשיך להתפתח בשיטת הזן, תיהפך תופעה שכבר לא נראתה ביפן זה כ- 400-300 שנה''.
אני לא יודע אם אכן התכוון למה שאמר, או רק קיווה בדרך זו להחזיר אותי אליו. לא חשוב. אני מציין עובדה זו רק כדי להצביע על כך שמבחינת התכנים, מבחינת מה שיש להם להציע הייתי ברמה די גבוהה. אולי לא בפסגה, אבל בהחלט לא במקום הנמוך ביותר. כך שכיום בהחלט יש בידי הכלים הטובים להשוות בין תורות המזרח לבין, להבדיל, היהדות. ובאמת, כשהתחלתי להתעניין ביהדות בצורה יותר פעילה, כשזכיתי להכיר אותה טוב יותר, ערכתי כל הזמן השוואות.
תן דוגמא !
ניר: לדוגמא, התפילה מול המדיטציה. האפקט של התפילה, גם אם אנו מסתכלים עליה כמדיטציה גרידא – גם אז האפקט של התפילה חזק לאין שיעור מאשר המדיטציה. אפילו במבט שטחי אפשר להבחין מיד שהמדיטציה הינה גבעה לעומת התפילה שהינה הר גבוה שלא רואים את פסגתו. זו היתה הרגשה הברורה שלי. פה אתה עומד על גבעה ושם אתה מרים את מבטך אל הר שפסגתו לא נראית בכלל.
צבר ארם, מומחה לתורת הלחימה דאן 3 קראטה, דאן 5 נינו נינג'יצו.
נסעתי ליפן. במכתב הראשון שלי, השמור איתי עד היום, כתבתי: ''אמא, הגעתי הביתה!'' היום זה מזעזע אותי. אבל זו היתה הרגשתי אז. הרגשתי, שסוף-סוף אף אחד לא לוחץ עלי. הנימוס, הליכות החיים, האדיבות, השקט, השלווה, ה''בין אדם לחברו'', שגיליתי שם, היו עולם חדש בשבילי... חדרתי אל עולם זה, וישבתי בו כמה שנים. אבל אז החלו להתברר לי לאט-לאט כמה דברים.
התברר לי, שאני מחפש הרבה דברים בהרבה מקומות ובהרבה תחומים. קראתי ספרות פילוסופית, קראתי את ''הברית החדשה'', 'קראתי ספרים שלהם; חלק גדול מהקלאסיקונים ההודים, הסינים והיפנים. דברתי עם מסוממים רוחניים שלהם; היו אלה אנשים שנסחפו, ואח''כ ניסו לשכנע אחרים, שזה טוב. ''ITS SO GOOD MAN'' – אמרו בקול מתנגן חלומי כזה... דיברתי איתם. אבל זה לא היה משכנע, כי, כאמור, מטבעי אני נוטה לבדוק דברים ולשאול שאלות, והם לא שיכנעו אותי.
קרו אז כמה דברים. גיליתי, שהגעתי לא אל מבוי סתום, כי אם אל מרכז הריקנות. ככל שהעמקתי, חשתי בריקנות האופפת אותי. הצצתי פנימה אל תוך כל השיטות הללו – ונוכחתי לדעת, שאין בהן כלום. אנקדוטות חזקות. באחת ההזדמנויות החלטתי ללמוד משהו אזוטרי; איזשהו חלק בתורת המסתורין לא חשוב בדיוק שמו. מצאתי מורה זקן בכפר ניסויים דבר ראשון הוא שאל אותי, מאין אני.
''מישראל'', היתה התשובה.
''לאיזו דת אתה משתייך?''
''אני יהודי''.
הוא פקח זוג עיניים ושאל בהשתאות: ''אתה יהודי,ואתה בא למוד אצלי??'' בשבילי זה היה הלם אמיתי! ועברתי סדרה של ''שוקים חשמליים'' כאלו...
רענן: יש לי עדות חיה מחברים, אשר ברחו להודו וטיבט. ושם, בהרים, נפגשו עם מורה רוחני מן הסוג הזה. הם שאבו ממנו כל שיכלו, עוד ועוד, פשוט מצצו אותו עד תום. כי יהודי, אתם יודעים, שונה מן הגוי: הוא שואל ושואל, חוקר וחוקר. כמו שצבר תיאר, שהוא הגיע לסוף, אבל בכל זאת הוא רצה עוד. החבר'ה האלה הגיעו לצומות של ארבעים יום. לעומת זאת גוי אינו רוצה יותר. נגמר וזהו.מספיק.
המורה הזה ''נשבר'' מהם ואמר: ''אתם משוגעים! אתם יהודים, אף אחד אינו שואל את השאלות, שאתם שואלים אותי! אני כבר לא יכול לענות לכם דבר. לכו, יש לכם דת משלכם, חזרו לארצכם!'' ממש כך! אם אתם רוצים, אני יכול לציין את שמותיהם, קיבוצניקים מגבעת ברנר, אחד מהם גם היה טייס...
לאלו אנקדוטות נוספות התכוונת, צבר?
צבר: בסיפור הזה, אני חושב, רואים את ההשגחה העליונה באופן בולט. התחלתי כבר לחוש את המודעות לכך שאין מקריות.
על יהדות שמעת משהו?
צבר: ידעתי. שבשבת אוכלים חלות, שותים יין ושרים שירים. זה הכל. ידעתי, שקיים יום, שקוראים לו יום-כיפור. לא ידעתי בדיוק, מה עושים בו. כן,וגם שמחת תורה. ראיתי שרוקדים בו.
גל: על-פי החינוך שקיבלנו ידעת הרבה מאוד... אבל אני חוזר ליפן. מה הרגשת לאחר דבריו של אותו מורה יפני?
צבר: תראה, הלכתי אל מישהו, נחשב למבין. לכן, כאמור, זה היה ''שוק'' רציני. הוא אדם, היודע מה קורה בעולם: מישהו המכיר את הטקסים לעומק. ופתאום הוא מתפלא, בשביל מה אני צריך אותו! זה נראה לי מוזר! אני האמנתי, שצריך לחפש את האנשים האלה בנרות, והנה, כאשר סוף-סוף מצאתי את המורה הדגול הזה, ששמו היה יוקויאיי קימיזאני, ואז הוא ענה לי כך... כן, בהחלט! זה היה זעזוע חזק מאוד!
מלבד מקרים מוזרים אלו היו מעגלים נוספים, שהעניקו לי הבנות חדשות. פתאום תפסתי, שהתרבות היפנית העתיקה, מבוססת אומנם על חיפוש השלווה, אבל זו תרבות, הספוגה בעצב. בהתחלה אהבתי את העצב הזה. יש להם ביטויים מעניינים, כמו הביטוי ''עצבות חמימה''. זו התחושה, כשאתה יושב ביום חורפי ליד החלון, מקשיב לטפטוף הגשם על עלי העץ או על קני הבמבוק, לוגם כוס תה ושומע איזו מנגינה חרישית וענוגה של שמי סנדו; מסתחרר כך בתוך עצמך ומשיג, אינני יודע את מה. כזה מין HIGH בלי סמים... ובאותו רגע אתה מרגיש איזו כמיהה. אבל איני יודע בדיוק למה...
אני חושב, שכל יהודי חש את הכמיהה הזאת. כחילוני הכרתי את התחושה הזאת, אבל לא ידעתי למה הכמיהה הזאת. כיום, כמובן, אני יודע. ביפן מפתחים את זה. אני לא הבנתי, מדוע הם מפתחים אותה. חשבתי, שזהו תהליך בדרך לשלווה. השלווה נראתה לי כנקודה הברקה, כאשר אתפוס אותה – אז אבין הכל, לא תהיה עוד בדידות, לא יהיה עוד עצב, ואגיע להשלמה.אבל פתאום תפסתי, שהיא פשוט אינה קיימת. תפסתי, שהתרבות היפנית היא תרבות עצובה. תרבות של מרדף אחר משהו, שלעולם אין סיכוי להשיגו.
סיפור יפני מפורסם, סיפור אמיתי שהתרחש לפני כ- 900 שנה, מספר על ריב בין שתי משפחות. הסיפור מתחיל כך: ''צליל הפעמון של המקדש של יוון מצלצל ומהדהד באפסות הקיום'' – וזהו רק משפט הפתיחה. כל הספר מדגיש את הפן הזה. בקיצור, תפסתי, שהתרבות היפנית היא תרבות של חתירה לדבר שאינו בר-השגה.
שאינו קיים
צבר: אז עדיין לא הייתי בטוח, שזה לא קיים. אבל כבר ידעתי, שבתרבות היפנית אי אפשר להשיג את זה. ולכן קיים העצב הבלתי פוסק; עצב, שחשים אותו בבהירות, שומעים אותו במוסיקה הקלאסית שלהם, רואים אותו בציור שלהם, זה בולט בספרות, בשירה ובפילוסופיה שלהם...
- ב''מיצובישי'' וב''סוני'' שלהם זה לא בולט...
צבר: פתאום נוכחתי לדעת, שהדבר, שבגללו באתי לכאן, לא נמצא במקום הנפלא הזה. לא נשאר לי אפוא מה לעשות עוד שם! העיקרון שלהם הוא להגיע לשלווה, להשלמה עם מה שקורה לאדם ועם מה שקורה מסביבו, עם החברה ועם הטבע. וראיתי, שזה דבר בלתי מושג. לא נשאר לי מה לעשות שם. זה היה מעגל נוסף.
הדבר השלישי, שקרה לי, היה שיחה ששוחחתי עם ידיד יפני. שאלתי אותו שאלות על התרבות היפנית. ספרתי לו כל מה שאני יודע על תרבות זו. הוא התפלא מרוחב ידיעותיי. לבסוף הוא שאל אותי באדיבות. מה אני יודע על התרבות היהודית.
התחלתי לגמגם. אמרתי לו כל מה שאני יודע: ''יהודים אוכלים חלה בשבת...'' אבל הוא לא הסתפק בכך ושאל עוד שאלה. תשובה לשאלה הבאה כבר לא היתה בפי... זה קרה לי עם עוד מספר אנשים, עד כי התחלתי לשים לב, שכאשר שואלים אותי על התרבות שלי, אני בעצם לא יודע דבר... לפתע התחלתי לחשוב, שאין לי במה לקנא ביפנים. במה יש לי לקנא? בבגדים המיוחדים והיפהפיים שלהם? במזון שמתאים לעונת השנה? הרי מסורת יש גם בישראל, אצל אלו השומרים על הדת! נשאר להם, בתור בונוס, כל מה שהגדרתי אז בתור ''מורשת תרבותית''.
מורשת תרבותית קיימת בעם היהודי, אז איך יתכן, שאין לי מורשת זו, אע''פ שהיהדות עתיקה יותר מהתרבות היפנית ב- 2500 שנה?! למה אני הולך בז'קט אמריקאי ובנעלים יפניות? למה? לפתע התחלתי להרגיש, שאני מקנא בהם. עד שבשלב מסוים תפסתי, שמי שוויתר על נושא אחד – יהא זה לבוש – איבד את כל השאר. החלטתי, שאני חייב להחזיר לעצמי את המורשת. מובן, שלא חשבתי על מורשת דתית. זה – הס מלהזכיר!
מאסטר ניר מלחי עם המורה שלו מאסטר וונג פו-לאי - דאלס 2006
|
דף הבית
